היה סופ"ש די עמוס
בשישי נגררתי לחתונה משפחתית של בן-הזוג שהקייטרינג בה נראה כמו חיקוי של המזנון. אז שאלנו ומסתבר שזה כי הוא של אייל שני (משהו שלא ידעתי שקיים - לא משהו שרואים בחתונות סטנדרטיות יותר כי לא כשר). אני מחובבי המקום אז נהניתי - והיה משעשע לנסות לקבל אוכל צמחוני שלא כולל טחינה או חצילים.
 
בשבת היה לי *המון* זמן להעביר בתל-אביב. התחלתי עם קפה בדה-סטריטס - לא משהו שהייתי מספרת עליו אם לא הייתי בוחרת לקחת גם מיני-ארוחת בוקר, שכוללת רק לחם עם חמאה, ריבה, גבינת שמנת וירקות חתוכים. הגיעה חמאה צהובה ויפה בכמות נדיבה - או כך חשבתי, אבל כשמרחתי אותה על הלחם וטעמתי היה ברור לחלוטין שזו מרגרינה. קראתי למלצרית ושאלתי אם יכול להיות שזו לא חמאה, וכשהיא אמרה שזו בטוח חמאה והסברתי את טעם המרגרינה שלא משאיר מקום לספק היא מלמלה משהו ואמרה שתביא לי משהו שהוא "בטוח חמאה". קיבלתי חמאה בקופסאות סגורות של טרה, שזה מבאס בהשוואה לחמאה צהובה אבל נהדר בהשוואה לגוש מרגרינה.
 
כשנמאס לי לשבת החלטתי ללכת להסתכל על השוק בשרונה. אין מה לומר - זה היה מועד לכישלון מראש. כל הדיווחים על המקום אומרים שעמוס שם בצורה לא נעימה, ואני בנוסף לזה סובלת מהרעש של אנשים שאוכלים כך שלא היה מקום אחד שרציתי לשבת או לעמוד בו בתוך השוק. הסתכלתי קצת מסביב ולא ראיתי שום דבר ששווה את הסבל אז הלכתי. בדרך החוצה החלטתי לעבור בפושון ולנסות משהו משם כי בכל זאת. אז לקחתי מקרון קרמל ואקלר קרמל מלוח. בפשטות: לא מוצלח. מילוי הקרמל במקרון היה דווקא מוצלח, אבל העוגיה עצמה לא הייתה טובה. אני חייבת להודות שלא מצאתי אלטרנטיבות מוצלחות בארץ אז אולי ביחס למה שאפשר להשיג זה לא רע, אבל עדיין מאכזב. על האקלר (שעולה 24 שקלים, בכל זאת) יש הרבה פחות דברים טובים לומר: הקרמל היה אמנם מלוח אבל בניגוד למילוי המקרון הטעם ה"קרמלי" שלו היה שטוח לגמרי, חסר את העומק שבגללו אני כל-כך אוהבת קרמל. משהו כמו סוכריית ורטר גדולה מדי. מה שהיה גרוע ממש היה הבצק - עם כל הרעש שעשו סביב המקום וב-24 שקלים ליחידה נראה לי מביך להגיש אקלר שהבצק שלו מזכיר את אחרונות פחזניות הפרווה שמוצאים במקררים של מאפיות סוג ד' אחרי שעמדו שם במשך כמה ימים לפחות.
 
בשלב הזה הייתי רעבה ורציתי אוכל של ממש. הלכתי לאחים, שנראתה אופציה סבירה בהתחשב במה שיש בסביבה. אמ;לק: היה לא יותר מבסדר. הזמנתי ארטישוקים מטוגנים על לבנה ומנת פתיחה של גבינת פטה שהוגשה עם רסק עגבניות ושמן זית. הארטישוקים בלבנה לא השתנו מאז ש-בתקופת חיים אחרת - אכלתי באחים כמעט כל שבוע וזו הייתה המנה הצמחונית היחידה לטעמי. מוצלח ומלא בשום. הפטה הייתה בעייתית - הגבינה עצמה הייתה כמעט חסרת טעם, ושמן הזית והרסק לא באמת שיפרו את המצב. בן-הזוג שלא באמת היה רעב ולכן הסתפק בשאריות שלי אכל חצי מהמנה ולא סבל, כנראה בזכות החלה הטעימה שמוגשת עם האוכל. לצד האוכל הוא הזמין פור ביטרס ואני הזמנתי "פרענק T" אייס טי עם ברבן). עם הטעימה הראשונה החלפנו: באייס טי היה יותר מדי ברבן וזה גם ככה לא התחבר בכלל ("לא נורא, אני אוהב וויסקי בכל מצב" אמר הבחור הסלחן), ואני מגלה בזמן האחרון שלמרות חוסר הטולרנטיות הכללי שגיליתי לאלכוהול במשך רוב חיי כשאני כבר שותה אותו אני נמשכת לטעמים מרירים אז לא היה אכפת לי שחוץ מסוגים שונים של מר לא הורגש שם שום דבר אחר. לקינוח חלקנו מלבי שהיה מוצלח כרגיל אבל אף-אחד מאיתנו לא הצליח לסיים את החצי שלו. לא יודעת כמה שילמנו אבל כנראה שיותר מדי בשביל התמורה.
 
אחרי שבע שנים במרכז ת"א וכמה חודשים מאז שעזבתי את האזור לחלוטין, תל-אביב (שאף-פעם לא חיבבתי בכלל) לא חסרה לי למעט העדרו הכמעט מוחלט של אוכל ראוי בבאר-שבע. אם לאמץ הסתכלות חיובית על דברים, אפשר לומר שהשבת הזו הזכירה לי שגם בתל-אביב חוויות אכילה מוצלחות הן ממש לא מובנות מאליהן.