בסוף השבוע האחרון יצא לנו להשתתף בצעדת הגלבוע וכדי להתרענן מעט לפני הנסיעה חזרה למרכז, עצרנו לארוחת צהריים ב"חוות התבלינים". המסעדה שוכנת לצד כביש 667 ונהנית מאווירה כפרית ונוף העמק הנהדר הנפרס מתחתיה. ביום שבת מתוייר במיוחד של תחילת האביב המיקום המוצלח גם אמר שקיבלה את פנינו מסעדה עמוסה למדי.
זה לא הביקור הראשון שלנו במסעדה, אבל הביקור הקודם לא השאיר עלי רושם מיוחד. זה לא שהיו לי תלונות, פשוט לא נשאר איתי זיכרון מיוחד עליו אוכל לספר אחר כך. מצד שני, בזמנו הייתי אכלן מסעדות מינימליסטי שנבהל בקלות ממחירים בתפריט, כך שמלכתחילה לא נתתי למסעדה יותר מדי מקום לספר את סיפורה. הפעם הייתי קצת יותר סבלן.
את הביקור הנוכחי פתחנו בשלוש מנות ראשונות. קרפצ'יו בקר (47 ש"ח), שהיה מורכב מנתחים דקים של סינטה עגל צרובים בשמן זית ובלסמי, גבינת פרמזן וצנונית; פטה כבד וחזה אווז מעושן (42 ש"ח), שחלק צלחת עם ריבת שרי והל וריבת בצל; ומנה שצדה את עיני בתפריט בשם "פלאפל" פטריות (41 ש"ח), שהורכבה מכדורי פטריות ובטטה מטוגנים עם מילוי גבינת עיזים על ממרח טחינה קארי, לצד תוספת סלט עגבניות קליל.
הקרפצ'יו היה מאכזב. חלקו המרכזי היה טבול בצורה כבדה מדי בבלסמי והשוליים החשופים לא גילו שיפור מיוחד, עם טעם חלש ולא מורגש לבשר. יכול להיות שהנוכחות המוגברת של הבלסמי באה לכסות על הטעם האנמי של הבשר, אבל אם זו הייתה הכוונה התוצאה לא יצאה מוצלחת יותר. פטה הכבד הראה קצת יותר מעוף, עם בעיות קלות במרקם עקב תוספת חזה האווז אך עם טעם מעניין וטוב, והכוכב האמיתי היה דווקא "פלאפל" הפטריות, שהקשר בינו לבין פלאפל הוא בשם בלבד (ואולי בסיר הטיגון) אבל שטעמו לחלוטין הרים את ההתחלה המקרטעת במסעדה. איזכור מיוחד חייב להינתן לממרח הטחינה וקארי צהוב עליהם ישבו הכדורים, שהשתלב נהדר עם טעם גבינת העיזים והמרקם הקראנצ'י של המנה.
למנה עיקרית לקחנו שתי מנות פסטה. אורנית הלכה על מנת טורטליני גבינת עיזים (82 ש"ח) שהגיע עם רוטב חמאת מרווה, כמהין, זיתי קלמטה וארטישוק ישראלי, ואני בחרתי מנה יומית שלא הופיעה בתפריט של ניוקי סלק (83 ש"ח) עם רוטב שמנת ופרמז'ן. מנת הניוקי הייתה נהדרת, גם במראה וגם בטעם, עם רוטב שמנת סמיך ממנו המשכתי ליהנות גם אחרי שכל חתיכות הניוקי הורדרדות נאכלו; מנת הטורטליני הייתה מוצלחת פחות. אורנית אמרה שהטורטליני היו קשים ולא נעימים בפה, שהמילוי דווקא היה נחמד אבל שהרוטב לא היה לטעמה. אני טוען שזה בגלל שגבינת העיזים משכה את טעם המנה לכיוון מסוים בעוד החמיצות של הארטישוק והזיתים משכו למקום אחר. אם להעיד על פי הצלחת, בסוף הארוחה אורנית השאירה ערימה של פרוסות ארטישוק וזיתים בתחתית הקערה ולא נראתה מתרשמת במיוחד.
כשהגענו לשלב הקינוחים החלטנו להיות כבר יותר ממוקדים והזמנו קנקן חליטת תה ומנה יחידה של פאי פקאן בקרמל לשנינו. בעיקרון, מנות הקינוח של חוות התבלינים די קטנות ולא נועדו לחלוקה, אבל במקרה שלנו זו הייתה בדיוק הכמות הרצויה. היינו כבר שבעים וקוביית הפקאן המקורמלת הייתה בדיוק הטעימה המתוקה הדרושה לקביעת טון הסיום.
אם הייתי צריך לסכם את הביקור בחוות התבלינים הייתי מגדיר אותו כלא אחיד. חלק מהמנות הראו מעוף אמיתי, חלקן פחות. אני מנחש שהייתי סלחן יותר לתוצאה הזו עם קו מחירים עדין יותר, אבל במחיר הנושק ל-50 ש"ח למנה ראשונה ומחיר מינימלי של 70 ש"ח לעיקרית הייתי מצפה לגימור גבוה יותר באוכל. כן, למסעדה יש מה להציע והנוף שלה הוא יתרון מובנה שאי אפשר לערער עליו, אבל אם אני חוזר בראשי לביקורי הראשון במסעדה אני מבין למה לא נצרב בי רושם עמוק יותר.
הפוסט המלא בבלוג
