שבת שלום לאלירז ולאוהביו

[דינה128]

שבת שלום לאלירז ולאוהביו

 

[דינה128]

סיפור לשבת

דם קשיש בן 92 שדואג לטפח את המראה שלו, עבר לגור בבית אבות.
אשתו, שלה היה נשוי במשך 70 שנה, נפטרה לאחרונה ועל כן מתבצע המעבר.
אחרי שחיכה מספר שעות בלובי של בית האבות, הוא חייך כשאמרו לו שחדרו מוכן.

כשהוא ניגש למעלית באיטיות בעזרת מקל ההליכה שלו,
תיאר לו עובד בית האבות את חדרו הקטן, כולל הסדין שנח מול החלון
אשר משמש כווילון.
"אני אוהב את החדר הזה", הוא אמר בהתלהבות כשל ילד קטן
שבדיוק קיבל כלבלב חמוד ליום ההולדת.
"אדוני, עוד לא ראית את החדר. חכה מספר דקות, אנחנו כבר מגיעים אליו",
אמר לו העובד

"אין שום קשר", ענה האיש הזקן. "אושר הוא משהו שבוחרים מראש.
בין שאוהב את החדר ובין שלא, זה לא תלוי ברהיטים שבו או בעיצובו,
אלא בדרך שבה אני בוחר לראות אותו. כבר החלטתי בראשי שאני אוהב את החדר,
והחלטה שכזו אני עושה מדי בוקר כשאני קם מהמיטה. הבחירה היא בידי;
אני יכול לבלות את ימי במיטה ולהתלונן על כל הקשיים שאני חווה עם החלקים
שכבר לא עובדים בגופי כמו שצריך, או שאני יכול להודות על כל החלקים שעדיין עובדים נהדר. כל יום הוא מתנה, כל עוד אני יכול לפתוח את עייני. אני מתרכז ביום
החדש שלפניי ובכל הזיכרונות המאושרים שצברתי במהלך חיי.
זקנה היא כמו חשבון בנק, אתה מושך בחייך המאוחרים
את כל ההפקדות שעשית במהלך הדרך אליה."

זכרו, החוויה שלנו תלויה בגישה שלנו הרבה יותר מאשר במציאות החיצונית.