שבת של שלום ושמחה לכל באי הפורום

[דינה128]

שבת של שלום ושמחה לכל באי הפורום

 

[דינה128]

סיפור לשבת...

פעם היה רועה צאן פשוט, ועבודתו של רועה צאן כידוע
כרוכה במסעות עם העזים והכבשים באחו.
באחת הפעמים בהן יצא אל השדה, נפל אחד הגדיים שלו אל באר מים.
רחמיו של רועה הצאן נכמרו ולמרות הסכנה הוא השתלשל בחבל מטה
אל הבאר על מנת לחלץ את הגדי המסכן.
בעודו רותם את הגדי לחבל, הבחינו עיניו במעט האור שחדר לבאר,
בשקיק קטן שנח על סלע לצד המים.
הוא פתח את השקיק אבל עיניו לא הצליחו להבחין בתוכנו.
כשעלה מעלה עם הגדי, פתח שנית את השקיק ושפך את תוכנו
על משטח סלע גדול שהיה באזור.
לתדהמתו, אור השמש נשבר למיליון רסיסים קטנים
ולאט אט התחוור לו מה גדול האוצר שמצא וכי חייו השתנו לבלי הכר.

משחזר עם העדר, ניגש רועה הצאן הפשוט למומחה,
אשר הסביר לו כי היהלומים מאוד גדולים ונדירים בצבעם ואומדן שוויים
הוא כמה עשרות מיליונים.
האיש הפך בן-רגע מרועה צאן שעיסוקו בעזים וכבשים, למיליונר.

לרועה הצאן המיליונר היו המון חברים והוא תמיד נהג להזמינם לקפה בערבים,
אך מאחר והתעשר, הפך את הנוהג מקפה לארוחות ערב כיד המלך.
בתום כל ארוחה, הבחינו חבריו בנוהג שלא היה ברור להם.
המיליונר הטרי היה ניגש הצידה, פותח קופסת גפרורים קטנה ומריח את תוכנה.

חבריו ביקשו לדעת מה הוא מסתיר בתוך הקופסא
אבל רועה הצאן סרב לומר להם.
כך חזר הדבר על עצמו ערב אחר ערב עד שבאחת הארוחות בה חגגו את יום הולדתו של אחד החברים, מצב הרוח עלה עם כל כוס יין
ולבסוף הסכים המארח להפצרותיהם של חבריו ופתח בפניהם את הקופסא הקטנה.
הם נדהמו גלות כי בתוך קופסת הגפרורים נחה לה פיסת צמר קטנה.

חבריו היו מבולבלים מאוד ואמרו לו:
"בכל יום אחרי ארוחת מטעמים דשנה אתה ניגש כדי להריח את הסירחון של
הצאן? מה הסיבה לכך? הרי איש עשיר אתה וימי רעיית העזים והכבשים
מאחוריך..."

ענה להם המארח:
"בדיוק זו הסיבה ידידי. אני מריח את הצמר על מנת שלעולם לא אשכח מהיכן
הגעתי, ושהכסף לא יעביר אותי על דעתי וישנה אותי".

האם הרגלי החשיבה שלנו הם לקחת כמובן מאליו את היש בחיינו?
או שאנחנו יודעים להעריך אותו ולהוקיר עליו תודה?