חזרנו מהדסה..
סיוט. אין מלים. 12 שעות. ישבנו 7 שעות עד שהוחלט על ספירת דם.
רופאים צעירים. הדור שאני הכרתי באופן אישי (עבדתי שם) כבר בפנסיה.. 3 שעות לא ניגש אלינו רופא בכלל. ילד אחר שהגיע נקרא מיד לבדיקה כי היתה לו פרוטקציה.
ואני לא יודעת להרים שולחנות..
ניגשתי בשקט לאחות ואמרתי לה שאנחנו מחכים 3 שעות לרופא. וגם אמרתי שיש פרוטקציה. בלחש. תוך שניה הגיעה רופאה צעירה והתנצלה.
הרופאה היתה צעירה מדי וטעתה. ועד שהבכיר תיקן אותה הגיע הערב.
בקיצור אני מתמוטטת. הילד שוב עם בחילות. אם יקיא בלילה עלינו לחזור לשם.
היה חשש להתייבשות. וכנראה וירוס מזן חדש שלא עובר גם אחרי עשרה ימים.
מה שכן אף אחד לא שאל אם אני סבתא שלו... ביקשו תעודת זהות. במחשב שם רשום שם שגוי. ועל הצמיד עם פרטי הזהות כבר לא רשום שם האב. המערכת משתפרת.
מחר ננסה להתאושש. הילד סבל. כבר לא רוצה להיות רופא. ודם מפחיד אותו.
הבכורה צעקה עליו בווטסאפ... אצלנו שומעים את הצעקות גם כשהן כתובות.
הוא ענה לה. ואמר לי מה יש היא אחותי. אני רוצה לריב איתה קצת.