אימי (87) נוסעת מידי יום בהסעה למרכז יום לקשיש (08:00-13:00 כולל שתי ארוחות). כנראה שאיבדה עניין שם ולא ממש משתתפת בפעילות אקטיבית/פסיבית.
העו"ס (שאני מעריך) של המועדון בחופש ואני מחכה לשיחה איתה בשבוע הבא, ובינתיים רושם פה...
לפני הצהריים ובצהריים מתקשרת אלי כמה פעמים ובוכה כי "משאירים אותה שעות" להמתין להסעה "בזמן שכולם כבר נוסעים", ו"לא נותנים לה אוכל", ו"הנהג קיבל הוראה לא להיות נחמד אליה".
מגיעה עגמומית ובוכה הביתה (המטפלת אוספת אותה) והולכת לישון. אחרי שקמה בערב - לא נשאר שום זיכרון ובבוקר קמה עם חיוך והולכת למועדון....
האלטרנטיבה - מרכז יום אחר מיועד למקרי אלצהיימר אבל ממוקם יותר רחוק והסעה מייגעת.
או להשאר בבית (ולישון הרבה) עם המטפלת הפיליפינית (המקסימה).
יש דיעה?
.