הו, רינתי. אני אמנית החרטות.
אני יודעה לייעץ בחפץ פה לאלו מהצד עד כמה הדבר מיותר, ואינו
מפיק שום תועלת. ובכל זאת, שאותן מחשבות נוגות מגיחות
אני נלכדת בתוכן.
שנתיים התחרטתי על אהוב שבטיפשות ופחדנות זרקתי.
על אף שהיו לי נסיבות מקלות, הן החזיקו כמה ימים בלבד.
לא פעם קורה שאני חושבת עליו גם בהווה.
קרה גם ההיפך הגמור, איך נותרתי בקשר לא בריא ולא ידעתי
להסתלק עוד בטרם המשקעים יעצבו לא מעט מקשריי העתדיים.
התמימות שלי לא פעם הובילה אותי לקחת החלטות שאינן מטיבות
עימי. עודני מתחרטת עליהן.
גם במישור המקצועי, היתה תקופה שהחלטתי לקחת הפוגה מהריקוד
ולנסות תחום אחר לחלוטין, זו היתה אחת הטעויות הגדולות.
לפעמים אני חושבת שגם בתחום הלימודים בזבזתי את זמני.
היות שאני מאמינה שהנכסים היחידים של האדם הם זכרונותיו
שבתוכם מקופלים גם חרטותיו, למדתי לחיות גם עם העובדה
הזאת, חרף רשרושם הנוגה בחשכה.
