בואו נדבר על נושא כאוב, אולי לא כל כך כאוב אבל מפריע באיזושהי מידה,
הושפעתי בו מפוסט שנכתב מתישהו בנוגע לנושא זה ושההזדהות שלי בו הייתה עמוקה.
זה לא הקטע שלי חיבוקים - אני לא מתחבר לזה, יש משהו בדבר הזה שגם כשהוא מגיע
מקרובי משפחה או שהוא מגיע בצורת סחבקיות של חברים, אני פשוט קר יותר.
קשה לי לבצע את זה בהתמסרות מלאה ותמיד נראה לי שהצד השני מבין פחות או יותר, גם כשהוא לא אומר לי, שהקרות הזו מורגשת, אפילו אם ממש קצת.
כולנו אוהבים חיבוקים, לא? זה מגע ראשוני מאוד נצרך מגיל חודש ונמשך אל תוך הגיל הרך, העניין הוא שאז הוא מאוד חשוב-מחקרים מראים שחיבוק הכרחי להתפתחותנו כעוללים קטנים.
עד כאן נשמע לא משהו מיוחד עד שמשווים את זה לחיבוק אחר, שכן נצרך ושאותו דווקא קל מאוד לאהוב-חיבוק של זוגיות.
זה חיבוק שונה, שעובר דרך 3 פרמטרים:
שייכות: ההרגשה שיש מישהו בעולם הזה שאתה מרגיש שייך אליו, חיבוק שמראה שאף אחד לא ייקח אותך מבין זרועותיי
פרטיות: יש מישהי שאפשר לחלוק איתה את כל האהבה שבעולם, לדעת שאפשר לקרב את הלב שלך למישהו, להרגיש את הנעימות הזאת של המגע ואת ההתמסרות הזו המיוחדת.
חשיפה: שבאה בעקבות הפרטיות-חשיפה של הלב שלך למישהו יחיד יכולה גם לחשוף אותך לפגיעות ולהחזיר מהר מהר את החומות שהורדנו עד עכשיו.
אז השאלה היא למה? למה חיבוק אחד כן ושני לא? למה זרועות מסוימות ארצה שיחבקו אותי ואחרות לא? מה הופך את החיבוק השני לכל כך מיוחד, אם מדובר בחיבוק למישהו שבכלל יותר זר לך מכל האחרים.
אז כנראה שלשם כך צריך לנבור במושג הזה של אהבה באופן כללי - האם כשנזדקן יחד תעלם לאט לאט טרמינולוגית החיבוק הזו? האם זה משהו שקורה כשמתחיל משהו חדש, כמו יציאה לאוויר העולם בגיל יום או אהבה חדשה?
כנראה שנוכל (או אוכל) לענות על כך רק עוד הרבה הרבה שנים.
