the king in yellow
New member
לפני כמה שעות נפגשתי עם ידידה לקפה, ופשוט זרמתי על איזה חטא עתיר קפאין בלי להתחשב ברגישות הקשה שלי לחומר הזה.
עכשיו 03:06, אני צריך להתעורר ברבע לשבע ועדיין לא יכול לישון.
הדבר השני הכי טוב שאני יכול לעשות הוא כמובן לכתוב פה, אז הנה קצת מחשבות שרצו לי לאחרונה בראש;
חלום צלול זו חוויה מדהימה. כולנו זוכרים את החלום הראשון שלנו, את ההתרגשות, את ההבנה הפתאומית הזו שאנחנו בעולם אחר, אי שם בתוכנו
(מי שעדיין בדרך לשם- חבר'ה, אל תוותרו, זה שווה כל בדיקת מציאות וכל דף ביומן החלומות).
אחרי שמתעוררים מחלום צלול מוצלח (עם חיוך מרוח על הפנים) רצים לכתוב אותו ביומן, ואולי לספר עליו לאדם קרוב או פה בפורום.
התגובות לסיפורים האלו כמעט תמיד אוהדות וחיוביות, אבל אני אף פעם לא הרגשתי שאני מצליח להעביר באמת את החוויה.
תמיד שומעים משהו כמו "וואו, זה נשמע ממש מגניב" או תגובות בסגנון, אבל הפער בין תגובה כזו לבין התחושה שיש לי בפנים הוא אינסופי כמעט.
אני מספר על חלומות צלולים לאנשים, ולא מבין איך הם לא רצים לחנות הקרובה כדי לקנות יומן, או מתחילים לספור אצבעות כל כמה דקות.
לדעתי, זו הבעיה הגדולה ביותר בחלומות צלולים. זו חוויה אישית מאוד, ולכן גם בודדה.
הרצון לחלומות משותפים, ליכולת להזמין מישהו פנימה ולהיות איתו בעולם החלום קיים תמיד, ולעולם לא ממומש.
דווקא אחת החוויות הכי עמוקות ומשמעותיות עבורי היא חוויה שלעולם לא אוכל לחלוק.