שבירת ה-מיתוס
גדלתי אל תוך המיתוס שאתה הנסיך שלי, הזיווג האחר האחד והיחיד
6 שנים שצמחתי עם המחשבה הזו, תחושת האובדן וההחמצה על מה שיכול היה להיות (אילו הייתי מתנהגת אחרת..וכו')
בימים האחרונים מתעורר השכל שלי (הוו! סוף-סוף באמת) ואומר את הדבר הבא:
רגע, אולי לא?
אולי סתם חשבתי את הדברים הללו...ללא כל הצדקה
השכל רוצה לשלוט על הלב ורק אחרי אישור שלו- לתת ללב להביע את רגשותיו ולדבר בעד עצמו (וזה דבר בריא וטוב)
ההבנה הזאת מקילה ומכבידה באותה נשימה
מקילה- ברור למה, היא עוזרת לרציונליזציה שזה שהוא נעלם/הלך/עזב- זה בסדר וחיוני לי
מכבידה- כי זה אומר להיפרד מחלק ממני, ממיתוס וסיפור מהאגדות שבניתי לעצמי והתבגרתי בצילו.
תהליך התעוררות השכל מלווה אצלי בהתבגרות, בתובנות על החיים, בחיזוק באמונה בהשגחה פרטית ו"שיעורים" שה' מעביר לנו..
כל שנותר לי הוא- לא להתנגח באירועים שקורים לי, להפסיק להתעקש, להיות מתונה וגם להבין את המסר מכל מה שעובר עליי, לקחת אחריות, להתפלל, לעשות את שלי ולדעת שה' למעלה יעשה כבר את שלו.
אז זהו, אני נפרדת מסיפור האגדות שבניתי לעצמי..ומחכה שכל אחד שיקרה בדרכי- יצטרך להוכיח את עצמו (על פי שכל כמובן) בכדי לזכות באהבתי
אני מחפשת קרבה של אנשים נאורים, מעמיקים, ערכיים ורגישים בקרבתי, הם ולא אחרים.
מי שלא כזה- לא זוכה כל כך בקלות באהבה שלי, לא שווה אותי- ואני אומרת את זה ממש לא בהתנשאות.
כשהשכל יאשר את קיומן של התכונות הללו- אוכל לתת ללב להגיד את שלו, בתורו.
זה הכל.