- פותח הנושא קוביd1
- פורסם בתאריך
אז אני רוצה לעדכן גם אתכם
לא, עדיין לא התחתנתי או ילדתי
אבל נולד לו אמש אתר חדש.
קוראים לו "משורוולים" אבל הוא מתאים גם לשאר המנותחים בחלק מהדברים.
אתם מוזמנים לבוא ולהתרשם.
www.meshurvalim.org
מתרגשת כבר יומיים ברצף!
לא, עדיין לא התחתנתי או ילדתי
אבל נולד לו אמש אתר חדש.
קוראים לו "משורוולים" אבל הוא מתאים גם לשאר המנותחים בחלק מהדברים.
אתם מוזמנים לבוא ולהתרשם.
www.meshurvalim.org
מתרגשת כבר יומיים ברצף!
איילה סליי
New member
מברוק!! תתחדשו!!
מפחיד ביופיו ובתכולתו.
ובעיקר המהירות שבה עלו הדברים - רק דיברת, חשבת לכאן ולכאן, וצ'יק צ'ק עשית אתר מוכן כולל הכל מכל כל.
עוד מעט אתחיל לצרוח מקנאה, לשכב על הרצפה ולבעוט ברגליים ובידיים. וגם לירוק ולנשוך!
את מוזמנת לספר לי מי עשה לך את האתר, ולעשות איתי סיעור מוחין קשה, מה יגרום לי להתחיל לשבת ולכתוב חומר? כבר שנתיים שאני לא כותבת כלום. רק גוררת את הימים.
לא מטפחת את הגינה כמו שאני רוצה.
לא מציירת כמו שאני רוצה. אפילו לא את הציור שהתחייבתי לבן שלי כבר לפני 4 שנים...
לא עושה מלאכת יד כמו שאני רוצה.
לא כותבת חומר לאתר ולחוברת ולקבוצות תמיכה ולכל מה שאני רוצה ויכולה לעשות.
לא הולכת לטפל בבעיית אכילת המתוק (אני לוקחת איזה תוסף תזונה שהיה אמור להפחית תאווה למתוק ופחמימות, והוא רק הפחית 130 ש"ח מהכיס שלי...).
לא מתארגנת עם חשבונות וניירת וסדר כמו שאני רוצה.
לא מבררת על שדכנים כמו שצריך.
רק משחקת במחשב, פותרת תשבצים בהתמכרות, ופה ושם מייעצת ועונה לשאלות.
אין לי אנרגיות לפעולה. אין לי תחושה של חשק ומוטיבציה לעשות מה שהייתי רוצה.
הנפש שלי רוצה לדרוך במקום, במוכר. לדעוך במקום. לא רוצה להתפתח, לנסוק. רוצה רק מנוחה, שקט, מינוריות ושום אחריות ועול.
מה עושים איתה???
ובעיקר המהירות שבה עלו הדברים - רק דיברת, חשבת לכאן ולכאן, וצ'יק צ'ק עשית אתר מוכן כולל הכל מכל כל.
עוד מעט אתחיל לצרוח מקנאה, לשכב על הרצפה ולבעוט ברגליים ובידיים. וגם לירוק ולנשוך!
את מוזמנת לספר לי מי עשה לך את האתר, ולעשות איתי סיעור מוחין קשה, מה יגרום לי להתחיל לשבת ולכתוב חומר? כבר שנתיים שאני לא כותבת כלום. רק גוררת את הימים.
לא מטפחת את הגינה כמו שאני רוצה.
לא מציירת כמו שאני רוצה. אפילו לא את הציור שהתחייבתי לבן שלי כבר לפני 4 שנים...
לא עושה מלאכת יד כמו שאני רוצה.
לא כותבת חומר לאתר ולחוברת ולקבוצות תמיכה ולכל מה שאני רוצה ויכולה לעשות.
לא הולכת לטפל בבעיית אכילת המתוק (אני לוקחת איזה תוסף תזונה שהיה אמור להפחית תאווה למתוק ופחמימות, והוא רק הפחית 130 ש"ח מהכיס שלי...).
לא מתארגנת עם חשבונות וניירת וסדר כמו שאני רוצה.
לא מבררת על שדכנים כמו שצריך.
רק משחקת במחשב, פותרת תשבצים בהתמכרות, ופה ושם מייעצת ועונה לשאלות.
אין לי אנרגיות לפעולה. אין לי תחושה של חשק ומוטיבציה לעשות מה שהייתי רוצה.
הנפש שלי רוצה לדרוך במקום, במוכר. לדעוך במקום. לא רוצה להתפתח, לנסוק. רוצה רק מנוחה, שקט, מינוריות ושום אחריות ועול.
מה עושים איתה???
במשפט אחד:
פשוט מתחילים. כמו בספורט - בהתחלה צריך להתאמץ יותר, אבל אז זה מתחיל לזרום. יש בך כל כך הרבה נתינה לאחרים - תני לעצמך גם. את הדברים האלה שנראה שמאד חשובים לך. תני לעצמך, תקבלי את זה שאת נותנת לעצמך. מגיע לך (או אם יותר נוח לך ״ומרגיע״ אותך - מגיע לנו ולכל הסובבים אותך) שתתני גם לעצמך.
פשוט מתחילים. כמו בספורט - בהתחלה צריך להתאמץ יותר, אבל אז זה מתחיל לזרום. יש בך כל כך הרבה נתינה לאחרים - תני לעצמך גם. את הדברים האלה שנראה שמאד חשובים לך. תני לעצמך, תקבלי את זה שאת נותנת לעצמך. מגיע לך (או אם יותר נוח לך ״ומרגיע״ אותך - מגיע לנו ולכל הסובבים אותך) שתתני גם לעצמך.
קוראים לזה בריחה יקירתי
ומי כמוני יודעת כמה זה נעים וטוב.
לא תמיד יש לי יכולת לברוח כי אני חייבת ללכת לעבודה שישה ימים בשבוע. אבל מה מונע ממני לברוח בשאר השעות והימים?
כמו שכתבה פלפלית, לפעמים העניין הוא לקום ולעשות.
אתמול אחרי יום עבודה, מנומנמת מול מפזר חום.. רק שיעור זומבה "היה בראש שלי".
אבל לא וויתרתי והתייצבתי במכון בשעה 21:00
הכי כיף לי לשבת מול הטלוויזיה ולנשנש שוקולדים. יש לי מלא, וטובים.
אבל התחייבתי למאמן כושר שלי לתזונה טובה ומינימום נשנושים וארוחות לילה.
אני מחוייבת בפני המשקל שלי.
וככה גם עם האתר. רציתי אתר, רציתי שהדברים יהיו שלי. גם ככה גנבו ממני לאחרונה לא מעט, את יודעת.
אז השקעתי (וזה עולה לא מעט כסף) ואני עדיין משקיעה - יש עוד המון תכנים להעלות.. אנשי מקצוע שלחו לי חומר, יש לי מתכונים ו"טור" שלי.
אני אפרסם מפעם לפעם דברים שאני כותבת.
ויש לי רעיונות לשתינו. אני אמשוך אותך, אל תדאגי.
ומי כמוני יודעת כמה זה נעים וטוב.
לא תמיד יש לי יכולת לברוח כי אני חייבת ללכת לעבודה שישה ימים בשבוע. אבל מה מונע ממני לברוח בשאר השעות והימים?
כמו שכתבה פלפלית, לפעמים העניין הוא לקום ולעשות.
אתמול אחרי יום עבודה, מנומנמת מול מפזר חום.. רק שיעור זומבה "היה בראש שלי".
אבל לא וויתרתי והתייצבתי במכון בשעה 21:00
הכי כיף לי לשבת מול הטלוויזיה ולנשנש שוקולדים. יש לי מלא, וטובים.
אבל התחייבתי למאמן כושר שלי לתזונה טובה ומינימום נשנושים וארוחות לילה.
אני מחוייבת בפני המשקל שלי.
וככה גם עם האתר. רציתי אתר, רציתי שהדברים יהיו שלי. גם ככה גנבו ממני לאחרונה לא מעט, את יודעת.
אז השקעתי (וזה עולה לא מעט כסף) ואני עדיין משקיעה - יש עוד המון תכנים להעלות.. אנשי מקצוע שלחו לי חומר, יש לי מתכונים ו"טור" שלי.
אני אפרסם מפעם לפעם דברים שאני כותבת.
ויש לי רעיונות לשתינו. אני אמשוך אותך, אל תדאגי.
בריחה זה דבר אחד, ובזה אין ספק
הבריחה סוחבת, כי היא נוחה ונעימה וכיף.
והיא ברירת מחדל.
אבל יש עוד דבר - זכרון של קושי, פחד מהקושי, חוויות של קושי שלא מעצימות, שמפחידות.
אין לי מספיק זיכרון של הנאה מהכתיבה. היא נחווית אצלי כקושי מפחיד. כנ"ל הציור. כשאני מכריחה את עצמי זה סיוט חוזר כל פעם מחדש. מה יכול לתת לי כוח להמשיך להכריח את עצמי? אין תחושת סיפוק כשהמשימה מתבצעת, וזה מפחיד.
גם הליכות - אומרים שמשתחררים אנדורפינים, וזה גורם להנאה. לא יודעת לאן הם משתחררים, אבל אין לי הנאה בהליכות, רק תחושה של "אוף, מתי זה ייגמר", סיוט, ורצון להיות בבית ולא לצאת ממנו לעולם. אחרי כמה הליכות כאלה שהכרחתי את עצמי - שום כוח לא גורם לי להחליט על מסגרת הליכות קבועה.
בלי מסגרת של כתיבה, ציור, שעה שבועית קבועה לעבודה בגינה וכו' - אני לא מצליחה בשום אופן להתארגן, רק נעה בין חרדות לא ברורות ומבקשת לברוח מהן.
גם לפני שאני יוצאת לעבודה יש לי חרדות וקושי להתארגן, אבל יש לי יותר כללים ומסגרת, וחווייה של סיפוק כשאני עושה את הדברים טוב ולא מאחרת. כמובן שבעבודה יש לי אינטרקציה עם אנשים וזה נותן לי כוח (וגם מעייף, אבל בעיקר נותן כוח).
וכמובן לריקודים אני הולכת בלי שום עצלות, 3 פעמים בשבוע (אם אין התחייבות אחרת), כי גם אם קשה שם ולא כל כך בא לי לצאת מהבית, יש שם הרבה הנאה, הרבה סיפוק, יש מסגרת, יש אנשים, יש לי תפקיד ומקום. וכל זה נותן את המוטיבציה והכוח.
ואגב, ברור שלבנות אתר עולה הרבה כסף. את מספרת לי? אבל עשו לך אותו מאוד נוח וידידותי, וגם יפה במיוחד. שווה את הכסף.
הבריחה סוחבת, כי היא נוחה ונעימה וכיף.
והיא ברירת מחדל.
אבל יש עוד דבר - זכרון של קושי, פחד מהקושי, חוויות של קושי שלא מעצימות, שמפחידות.
אין לי מספיק זיכרון של הנאה מהכתיבה. היא נחווית אצלי כקושי מפחיד. כנ"ל הציור. כשאני מכריחה את עצמי זה סיוט חוזר כל פעם מחדש. מה יכול לתת לי כוח להמשיך להכריח את עצמי? אין תחושת סיפוק כשהמשימה מתבצעת, וזה מפחיד.
גם הליכות - אומרים שמשתחררים אנדורפינים, וזה גורם להנאה. לא יודעת לאן הם משתחררים, אבל אין לי הנאה בהליכות, רק תחושה של "אוף, מתי זה ייגמר", סיוט, ורצון להיות בבית ולא לצאת ממנו לעולם. אחרי כמה הליכות כאלה שהכרחתי את עצמי - שום כוח לא גורם לי להחליט על מסגרת הליכות קבועה.
בלי מסגרת של כתיבה, ציור, שעה שבועית קבועה לעבודה בגינה וכו' - אני לא מצליחה בשום אופן להתארגן, רק נעה בין חרדות לא ברורות ומבקשת לברוח מהן.
גם לפני שאני יוצאת לעבודה יש לי חרדות וקושי להתארגן, אבל יש לי יותר כללים ומסגרת, וחווייה של סיפוק כשאני עושה את הדברים טוב ולא מאחרת. כמובן שבעבודה יש לי אינטרקציה עם אנשים וזה נותן לי כוח (וגם מעייף, אבל בעיקר נותן כוח).
וכמובן לריקודים אני הולכת בלי שום עצלות, 3 פעמים בשבוע (אם אין התחייבות אחרת), כי גם אם קשה שם ולא כל כך בא לי לצאת מהבית, יש שם הרבה הנאה, הרבה סיפוק, יש מסגרת, יש אנשים, יש לי תפקיד ומקום. וכל זה נותן את המוטיבציה והכוח.
ואגב, ברור שלבנות אתר עולה הרבה כסף. את מספרת לי? אבל עשו לך אותו מאוד נוח וידידותי, וגם יפה במיוחד. שווה את הכסף.
תתחילי לאהוב ולתת גם לעצמך!!!
את אלופה בלתת ולעזור ולהיות שם בשביל אחרים,סופגת קשיים וכאבים של אחרים עד רמת הזדהות ואת עצמך את שוכחת. עניי עירך קודמים
מגיע לך יחס מעצמך! אולי תקבעי עם עצמך פגישה רק את עם אופירהב יחד שבי ל 10 דקות ביום להתחלה תבחנו ביחד את הקשיים ותתחילו לבנות תוכנית טיפולית.
את אלופה בלתת ולעזור ולהיות שם בשביל אחרים,סופגת קשיים וכאבים של אחרים עד רמת הזדהות ואת עצמך את שוכחת. עניי עירך קודמים
מגיע לך יחס מעצמך! אולי תקבעי עם עצמך פגישה רק את עם אופירהב יחד שבי ל 10 דקות ביום להתחלה תבחנו ביחד את הקשיים ותתחילו לבנות תוכנית טיפולית.אני כבר בקיץ הראשון
שהיה חודשיים אחרי הניתוח שלי הרגשתי את ההבדלים וכמה סבלתי מהמזגן שהיה דלוק על קור כמעט 24/7 בבית שרוב האנשים בו סובלים מחום.
הקיץ האחרון ממש סבלתי בגלל המזגן ואתמול בלילה חנכתי אחר כבוד את המחמם שלי, הוא לא כלכך מייבש אותי וגורם לי לכאבי ראש כמו מזגן על חום והוא ממשיך להפיץ חום גם אחרי שכיביתי אותו. בדרך כלל מדליקה אותו חצי שעה- שעה לפני השינה כדי לחמם את החדר וממש דקותיים לפני הכניסה למיטה מכבה אותו, גם בבוקר לפעמים מדליקה לכמה דקות.
במהלך היום אני די סובלת, שונאת ללבוש הרבה בגדים והרבה שכבות, ואין לי אפילו מעיל משלי, מה שגורם לזה שקר לי כל הזמן ושאני מקוררת כמעט כל הזמן.
אוף, מתי אמרנו שמגיע הקיץ?
שהיה חודשיים אחרי הניתוח שלי הרגשתי את ההבדלים וכמה סבלתי מהמזגן שהיה דלוק על קור כמעט 24/7 בבית שרוב האנשים בו סובלים מחום.
הקיץ האחרון ממש סבלתי בגלל המזגן ואתמול בלילה חנכתי אחר כבוד את המחמם שלי, הוא לא כלכך מייבש אותי וגורם לי לכאבי ראש כמו מזגן על חום והוא ממשיך להפיץ חום גם אחרי שכיביתי אותו. בדרך כלל מדליקה אותו חצי שעה- שעה לפני השינה כדי לחמם את החדר וממש דקותיים לפני הכניסה למיטה מכבה אותו, גם בבוקר לפעמים מדליקה לכמה דקות.
במהלך היום אני די סובלת, שונאת ללבוש הרבה בגדים והרבה שכבות, ואין לי אפילו מעיל משלי, מה שגורם לזה שקר לי כל הזמן ושאני מקוררת כמעט כל הזמן.
אוף, מתי אמרנו שמגיע הקיץ?
בקיץ יהיה לך מזגן 24/7...
אז מה עשינו בזה?
צריך להתמקד במעט שכבות של בגדים, אבל בגדים מסוג מחמם במיוחד. יש כאלה. גם גרביים יש מחממות במיוחד.
הרבה שתייה חמה. מקלחות חמות - שהן סגולה בדוקה להפשרת רגליים שקפאו גם מתחת להרי הגרביים והשמיכות...
המזגן שלי כבר עבר לחימום לפני כמה שבועות, למרות שכמובן לא הדלקתי אותו כל הזמן...
והדבר הראשון שקניתי לאחר ההרזיה היה המון גרביים חמות במיוחד, צעיפים, סוודרים חמים וגולפים מאקרילן לוהט. לפני כן פשוט לא היה צורך...
אז מה עשינו בזה?
צריך להתמקד במעט שכבות של בגדים, אבל בגדים מסוג מחמם במיוחד. יש כאלה. גם גרביים יש מחממות במיוחד.
הרבה שתייה חמה. מקלחות חמות - שהן סגולה בדוקה להפשרת רגליים שקפאו גם מתחת להרי הגרביים והשמיכות...
המזגן שלי כבר עבר לחימום לפני כמה שבועות, למרות שכמובן לא הדלקתי אותו כל הזמן...
והדבר הראשון שקניתי לאחר ההרזיה היה המון גרביים חמות במיוחד, צעיפים, סוודרים חמים וגולפים מאקרילן לוהט. לפני כן פשוט לא היה צורך...
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.