פאנדום: דוקטור הו
דירוג: G
מס' מילים: 319
תקציר:
אני לא יכולה בתכלס לפרט מה קורה בפיק כי זה עדיין ספויילר ויכול להיות שמי שלא ראה(את הפרק האחרון) קורא את התקציר.
אז לא. בוא נגיד שמי שקורא (וראה את הפרק האחרון!!) ידע באיזה מצב מדובר.
(סורי על התקציר אבל תבינו ללבי)
תודה למיכאל שביטאת לי את הפאנפיק הזה
כשהייתי ילדה קטנה פחדתי ללכת לאיבוד, אבל בכול זאת הלכתי לאיבוד.
פשוט עזבתי לאימא את היד משום שהייתי עסוקה בלהביט בים ולחשוב עד כמה הוא מדהים.
לא בהכרח איך שהוא ניראה, ידעתי שהצבע זה סך הכול השתקפות של השמיים.
מדהים שגם כשהוא כביכול רגוע זה עדיין מסוכן, עדיין יש זרמים מסוכנים והוא יכול להשתנות בכול רגע ואם תכנס יותר מדי עמוק תוכל לאבד את עצמך.
באותם ימים לא האמנתי במוות, זה לא ניראה לי הגיוני או מפחיד. מה, מכבים אותנו כמו שמכבים אור בחדר?זה חייב להיות משהו יותר מורכב. חיים הם מורכבים ומוות הוא כל כך פשוט?
לא רציתי להאמין גם ברוחות רפאים, מצידי אף אחד לא הסביר לי את המוות כמו שצריך. הוא גם לא ניראה לי מפחיד כמו ללכת לאיבוד.
להיות מודע, להיות עם עצמך כול שנייה, לבד, בלי אף אחד שיעזור, בלי לדעת איפה אתה, בלי משהו להיאחז בו.
הבעיה היא שאני רוצה תשובות לשאלות ולפעמים הדרך לפתרון כרוכה בללכת לאיבוד.
אף אחד לא יודע מה זה מוות. אנחנו פשוט נכבים ולא קיימים יותר או מודעים לעצמנו?
ואולי בגלל זה אני לא מאמינה ברוחות.
הן בודדות ואבודות, רוצות להישמע אבל קולם נבלע באוויר. מפחדים מהן כיוון שלא יודעים מי הם. אני לא רוצה להאמין בזה.
אני נזכרת שוב בים. בכמה הרבה זמן הוא חיי, כמה דברים הוא מכיל; סודות, אוצרות, מוות.
כמה דברים הוא ראה; אהבה, שנאה, בדידות וכאב.
הרבה אנשים רואים בו השראה, שואבים ממנו תקווה לעתיד.
זה טיפשי, אני מדברת על הים כאילו הוא אל. סך הכול הרבה מים מלוחים כמו דמעות.
אולי אני לא מדברת על הים?
אולי אני מדברת על מישהו, מישהו שצריך להציל, מישהו שאני צריכה להציל.
יש לי תחושה שאני רוח,שאני נעה בלי שמישהו שם לב, מנסה להישמע אבל לא יוצא לי קול.
אני לא יודעת איפה אני, אני לא יכולה לדבר, אני לא יכולה לשמוע, אני לא יכולה לראות.
אני מפחדת.
אבל אני חייבת להציל מישהו ובשביל זה צריך לצלול, לצלול עמוק ולפתור את השאלה הכי מורכבת בכול היקום.
