לי יש כמה וכמה כאלו
סבתי (אם אבי) נפטרה כשהייתי בת 18. על ערש דוואי היא הורידה את שתי השרשרות שהיו לה תמיד, ונתנה אחת לי ואחת לבת דודתי (היו לה 6 נכדים, מהם 2 בנות). השרשרת הזו שמורה אצלי בקופסת התכשיטים כאחת מהשרשרות החשובות שלי, ואני עונדת אותה באירועים חשובים (כמו בחתונה שלי, בברית של הבן, בבר המצווה שלו). אני עונדת אותה באירועים הללו בגלל הסמליות שלה, ופחות בגלל היופי של השרשרת (פשוטה ועדינה מזהב. לא משהו "חגיגי" במיוחד).
כשסבתא של אמא שלי נפטרה, אני קיבלתי את טבעת האירוסין שלה. זו טבעת די מכוערת לטעמי - גדולה ועם פנינה. במקרה הזה שאלתי במפורש האם מצופה ממני לענוד אותה. התשובה הייתה שלא מצופה ממני לעשות שום דבר, ויש לי את הזכות להחליט מה לעשות בה. אז היא מחכה בקופסת התכשיטים לבנות שלי שיגדלו, ואז אחת מהן תקבל אותה.
מסבתא שלי (אם אימי) קיבלתי, בעודה בחיים, שתי טבעות יהלום שסבא שלי נתן לה. היא בחרה לתת לאמא שלי ולי מהתכשיטים שהיא אהבה, שסבא שלי נתן לה, אחרי שסבא שלי נפטר - כמזכרת ממנו. אחת הטבעות אני עונדת כמעט כל יום (היא מאוד מזכירה לי את טבעת הנישואין שלי שאבדה מזמן), ואת השנייה לא.
במקרה הזה - הדודות שלי (הנשים של האחים של אמא שלי) מאוד נעלבו, כי סבתא שלי בחרה לתת תכשיטים רק לבת שלה (אמא שלי) ולי - הנכדה, ולא להן (לכלות) או לכלות של הבנים שלהם (נשות בני הדודים שלי).
כשחמותי נפטרה, חמי קרא לי ולגיסות שלי, וביקש שנבחר כל אחת מהתכשיטים של חמתי ז"ל. הוא נתן לנו זכות בחירה לפי "הותק" שלנו במשפחה - כלומר גיסה אחת, שנשואה לבן מעל 20 שנים, בחרה ראשונה, אחריה אני (שבאותו מועד הייתי נשואה לבעלי 15 שנים) ואחרי הגיסה "החדשה" שהייתה נשואה שנתיים.
אני בחרתי את השרשרת שחמתי ענדה בחתונה שלי - מטעמים סנטימנטליים, ועוד שתי סיכות לדש, שבחיים אני לא אענוד, בשביל הבנות שלי - שיהיה להן משהו של סבתא שהן לא זכו להכיר (היא נפטרה כשהן היו בנות 3 חודשים). הסיכות נבחרו כי בתמונות היחידות שיש להן עם סבתא - היא עונדת את הסיכות הללו, אז המזכרת היא מוחשית.
ממני לא ציפו לענוד את התכשיטים ברמה יומיומית (למרות שדודה שלי עדיין מחמיצה פנים כשהיא רואה שאני לא עונדת את שתי הטבעות של סבתא, אלא רק אחת), ולכן המשמעות שלהן היא מזכרת מאדם אהוב.