היי לכם
זוכרים אותי?
הייתי כותבת די קבועה פה בשנה שעברה.
כן, זאת אני.
זו שהתמודדה עם פגיעה עצמית.
זו שהתמודדה עם בעיות במשפחה.
זו שסבלה, ובכתה, וכאבה... ולא ידעה לאן לברוח. לאן לצרוח.
כן, זאת אני.
זאת שרצתה למות כל הזמן.
זו שסבלה בשקט, בלי להגיד לאף אחד.
זו שהרעיבה את עצמה, ולא ישנה, ורק...
זו שחיכתה שמישהו יראה כמה רע לה.
וכן, זו אני.
שהגיעה לפורום הזה, צעירה ומבוהלת.
זו שחשפה כאן את המקומות הכי פגיעים שלה.
זו שלמדה שלדבר זו הדרך להחלמה.
וכן, זו אני.
שפגשה כאן אנשים טובים.
שליטפו את הפצעים, וריככו את הקוצים.
זו שלמדה שאדם לאדם-זו אהבה.
ושפגשה פה נערים מקסימים.
וכן, אני זו שהגעתי להפוך.
ובחודשים הראשונים לא דיברה עם אף אחד.
אני זו שברחה מהפנימיה
שלא למדה
חיית-פרא מבוהלת, אבודה.
ואני זו שמצאה בית.
פה, בפורום.
בהפוך
בניידת.
והקשר עם על"ם? כנראה הציל את החיים שלי.
וגיליתי אנשים שאפשר לסמוך עליהם
וגיליתי אנשים שנשארים.
שלא נעלמים.
שאפשר לספר להם גם את הדברים הכי כואבים; מסוכנים.
שלא ילחצו, ושלא יברחו, ושלא יפעילו לחץ שיהרוס את הקוצים המגינים.
רק ילטפו אותם
לאט לאט
ימרקו אותם לחלקים ממשי.
אז רציתי להגיד לכם תודה על זה.
שהייתם שם, לגמרי מההתחלה.
כשהייתי הכי-הכי צריכה.
ואז נעלמתי. וידעתם לשחרר. כשכבר לא הייתי תלויה בכם יותר.
אז תודה
ומה היה לנו מאז, בשנה שעברה
מאז שכתבתי פה בפעם האחרונה?
אז ככה:
סיימתי את הפנימיה
חזרתי הביתה )לשבוע)
עזבתי את הבית
גרתי אצל סבתא, סבא, חברים (קצת ברחוב..)
עברתי לדירת מעבר (שעזרו לי מההפוך להגיע לשם(->
והינ לי מדהים שם, באמת. עד היום אני בקשר עם אנשים משם)
**התגייסתי**
כן, אני אחזור על זה שוב, כי אולי לא הבנתם את גודל הבשורה
**התגייסתי***
(עוד מעט רב"ט... מדהים איך שהזמן עובר! :O ).
וכבר מהגיוס הכירו בי כחיילת בודדה.
זה מאוד עזר
ובמישור הנפשי?
הדיכאון עדיין שם
וגם החרדה.
הם לא הולכים לשום מקום.
אבל הם קצת קטנו, קצת התמתנו
הרבה למדתי להתמודד איתם
(ותודה לממציאי הלוסטרול
לא חתכתי את עצמי כבר מעל שנה
אני כבר לא רוצה למות כל הזמן (רק חלק
אני עוברת את זה.
ולפעמים זה קל
ולפעמים קשה יותר.
אבל זה אפשרי.
אני אפילו ישנה
(בדרך כלל... כשצהל מאפשר
וגם בקשר לצהל..
התגייסתי למשהו שממש רציתי..
ואז הורידו אותי מהקורס.
ונדדתי, יכמעט חמישה חודשים, 8+ תפקידים.
אבל נלחמתי להגיע לבסיס סגור
והצלחתי
ובסוף הגעתי לתפקיד שטוב לי
שאני אוהבת.
(וכן... אני יודעת שזו קלישאה... אבל יש דיבורים על לצאת לקצונה
כאילו, מצידי.
וזו שוב תהיה מלחמה.
צה"ל לא כ"כ אוהב אנשים בהפרעה.
אבל היייי אני חיילת...
להילחם זו הסיבה שאנחנו קיימים
ואולי, מה שניסיתי להגיד במגילה הזו,
זה שאפשר.
לכל מי שמרגיש איך שאני הייתי.
זהמשתפר
אפשר
ותילחמו.
ואף פעם לא מאוחר.
ותודה שאתם שם
