האמת שהפרקים האלה די התאדו לי מהמוח
למרות שעבר רק שבוע מאז שצפיתי בהם. הייתי ממש צריכה להתאמץ כדי להיזכר מה היה שם. אם להגדיר אותם במשפט אחד, לטעמי הם היו אנטי-קליימקסיים בעליל. הייתה שם נפילת מתח די מאכזבת מבחינתי, יחסית לציפייה שנבנתה בפרקים הקודמים. כמו שכתבתי בשרשור הקודם, בעיקר חיכיתי שזה ייגמר כבר.
היו שם כמה מהלכים שיכלו להיות מעניינים, אבל הם התמשכו והתמשכו, ובשלב מסוים כבר נמאס לי מכל האקדחים האלה. כמה סיבובי יריות וכמה לבבות וירטואליים נדרשים כדי שמישהו יודח (או ימות...)? הייתה לי תחושה שזה נמשך שעות על גבי שעות, אם לא ימים
אפילו הפרצופים של דו יונג בסוף השאירו אותי אדישה לגמרי. בעיקר התבאסתי מהפריזורה החדשה של וו-ג'ין
ואת צודקת, ההפתעה העיקרית הייתה שס'ונג ג'ונג שרד כנגד כל הסיכויים. יכלו לפרגן לו קצת יותר זמן מסך...
אין לי תשובות לסימני השאלה שלך, והפרקים גם לא מספיק טריים בזיכרוני כדי שאוכל לענות בהרחבה. רק אגיד שפציעות בדרמות הן מאוד דינמיות
ויש להן נטייה לעבור בין חלקי גוף שונים
לגבי הסיבה שבגללה דו יונג רצה לגרום לדה ג'ונג לירות בו - אני הבנתי שהוא רצה לסגור חשבון מהעבר המשותף של שלושתם, להכריע את משחק הבאר מהילדות, וללכת על הכל - ניצחון מוחלט או מוות. הרי היה סיכוי מסוים שהוא לא ימות, גם אם אחד הכדורים אמיתי, לא? (או שאיבדתי כבר את החשבון וענייני ההסתברות מרוב סיבובים). ואולי גם ככה הוא רצה להוכיח שהטוב והטוהר לא מנצחים, אם מישהי כמוה הורגת מישהו כמוהו (גם אם בשוגג/לא במודע). אולי בסיכומים ובתגובות בדרמבינס יש הסברים מספקים יותר, לא התעמקתי בהם.
אצלי הסדרה זכתה לציון 7 - בעיקר בזכות המשחק המעולה של ידידנו היורק למרחקים ארוכים
וכמה טוויסטים חביבים בכ"ז. נהניתי גם מהכריזמה השקטה של הפרופסור, במיוחד בפרקים הראשונים. וגם לג'יימי היו כמה רגעי חסד