הקישור הקשור

Sigal H

New member
הקישור הקשור


שנה חדשה, פינה חדשה. מדי שבוע אביא לכאן מאמר שקראתי או כתבה או סרטון מעניין או - - - כל דבר שקשור לכאב כרוני או כאב לסוגיו שמצאתי בשיטוטיי ברשת. בקטעים אינפורמטיביים אני מעדיפה מידע נכון על פני אגו, אז קבלו את התנצלותי מראש על טעויות תרגום ואחרות שיפלו, אם יפלו, וראו עצמכם מוזמנים לתקן ולהוסיף


אזהרה חשובה לפני שנתחיל: אסור לשנות מינון של תרופות או להפסיק אותן בלי להיוועץ ברופא מוסמך - האינטרנט הוא לא סמכות מספקת ואתם עלולים לפגוע קשות בבריאותכם. אם יש לכם שאלות ספציפיות לגבי התרופות שלכם, פנו לרופא מוסמך.


הכתבה בה נפתח פורסמה השבוע (29/9) ב-"MedPageToday”

האקדמיה האמריקאית לנוירולוגיה (AAN) יצאה בהצהרה חדשה: הסיכונים של השימוש באופיואידים עולים על התועלת במקרים של כאב כרוני שאינו ממקור סרטני. הרעיון לא חדש וכבר היו מחקרים בעבר שהעלו שהאופיואידים לא מועילים למיגרנה וכאבי ראש אחרים, כאב גב תחתון, פיברומיאלגיה ועוד, או לפחות שהתועלת בשימוש בהם במקרים אלו לא עולה על הסיכונים. כמובן שזה משתנה ממטופל למטופל, אבל זו התמונה הכללית.

העניין הוא יותר בהמלצותיו לרופאים בנוגע לאופיואידים: גישה ל-PDMP (תוכנית ניטור למרשמי תרופות, תרגום עילג) לפני רשימת תרופה למטופל, סקירות שגרתיות לשימוש לא נכון או שימוש לרעה בתרופות, והימנעות מהעלאת מינון מעל 80-120 מ"ג ליום של מורפין ודומיו. [שוב, אם אתם נוטלים תרופה במינון גבוה מזה – אל תשנו על דעת עצמכם דבר! לכו לרופא מוסמך שמכיר את התיק הרפואי שלכם והתייעצו איתו.]

מתוך הכתבה, דברי ד"ר גרי פרנקלין מאוניברסיטת וושינגטון שכתב את ההצהרה:
"It seems likely that, in the long run, the use of opioids chronically for most routine conditions, such as chronic low back pain, chronic headaches, or fibromyalgia, will not prove to be worth the risk," Franklin wrote in the paper. "However, even for more severe conditions, such as destructive rheumatoid arthritis, sickle-cell disease, severe collagen disease, or severe neuropathic pain, prescribers need specific guidance on dosing, publicly available brief tools to effectively screen patients for risk, and guidance on how to monitor patients for early signs of severe adverse events, misuse, or opioid use disorder."

מתוך הכתבה, תגובתה של ד"ר לין וובסטר, לשעבר נשיאת האקדמיה האמריקאית לרפואת כאב:
"AAN recognizes opioids may be an important therapy for a select subset of patients but are associated with significant risks. This is consistent with the views of most other professional organizations," Webster told MedPage Today. "I believe the overall message is that people in pain need access to safer and more effective therapies than opioids."

מה דעתכם על המדיניות הזו? ועל המדיניות של ישראל?
מה דעתכם על עצם הבעיה ופתרונותיה?
מה שזה משאיר לנו, הכואבים?

חופן חיוכים,
סיגל
 
אבל לא כתוב מה הסיכונים והנזקים

אם את יודעת לספר על נזקים אני ישמח
הרופא שלי לא ממש מפרט הוא אומר אל תפחדי אם את לא יכולה לסבול את הכאב תשתי
בזמן החון הורדתי מינונים
 

11161

New member
נכון, לא כתוב. אגב אם אני מבין נכון סיגל התכוונה

לא לפתוח דיון על המחקר, אלא יותר איך כל אחד מסתכל "באופן אישי" על הנושא של לקיחת משככי כאב לאורך זמן.

נניח לאדם יש שפעת או Whatever ובמשך שבועיים הוא לוקח תרופה כלשהי שמסייעת בהורדת החום או בטיפול בווירוס - קל מאוד פשוט לקחת את מה שהרופא המליץ, כי זה רק לשבועיים.

הבעיה היא כשיש כאב כרוני - כאשר לוקחים תרופות משככי כאב לאורך זמן, תמיד יש להם מחיר כלשהו.
השאלה היא לא אם כדאי לקחת או לא (כן וכן אם צריך, אף אחד פה לא לוקח בגלל טעם סירופ התות המתקתק של התרופה, אלא כי הוא באמת צריך).

אלא איך כל אחד באופן אישי מנסה לאזן בין שימוש בתרופות כשצריך (ולכן הרופא אומר "אם את לא יכולה לסבול את הכאב תשתי")
לבין, איך נאמר? לצמצם את ההשפעה השלילית שיש ללקיחת משככי כאב לאורך זמן (וגם זה ברור שיש השפעה שלילית, המחקר לא חידש).

הכיוון שאת גיבשת - להוריד מינונים כשאפשר, זה נשמע כמו דרך ביניים טובה.

ועדיין זו שאלה מאוד מעניינת, באיזה זמנים אנחנו מתמקדים בלהקל על הכאב ולוקחים איזה משככי כאבים שאפשר,
ובאילו זמנים אנחנו מנסים קצת להוריד מינונים ולנסות לאזן ולא להעמיס על הגוף יותר מדיי תרופות..

זה נשמע שאין לזה "פיתרון בית ספר" פשוט ולכן מעניין מה הניסיון של כל אחד בנושא
 

Sigal H

New member
היי (+תיקון חשוב למה שכתבתי)

סליחה שלקח לי זמן לענות ושזה יהיה קצר הפעם.
לפני הכל אני רוצה לתקן טעות תרגום שלי - האופיואידים לא "בלתי מועילים" אלא שהסיכונים שלהם (תופעות לוואי) עולים על התועלת במחלות הנ"ל. טעות מהותית, סליחה. כשכתבתי "בלתי מועילים" התכוונתי לאחרי פרק זמן ממושך שאז התועלת יורדת, לא מתחילת נטילת התרופה.
שנית, אולי זה לא ברור מאיך שכתבתי - כוונתי הייתה לסכם את האמור במאמר, לא להטביע עליו חותמת איכות ולהתחייב לכל הכתוב בו אלא לקיים דיון סביבו.
&nbsp
ושלישית, מקוצר הערב אשתדל לפרט בנוגע לסיכונים מחר באופן מסודר יותר ועם יותר מידע. בינתיים בגדול, נקודתית אופיואידים יכולים להועיל גם לבעיות שציינתי בתקציר המאמר, הבעיה היא בשימוש ממושך - מה שקורה במקרים של כאב כרוני. ירידת ההשפעה בשלב כלשהו, העלאת המינון, תופעות לוואי... אשתדל מחר להרחיב.
&nbsp
ועד אז חיוך

סיגל
 

Sigal H

New member
חזרתי

(וזה לקח רק שלושה מחרים
עמכם הסליחה)

העניין הוא, כפי שאמרתי, בנטילת האופיואידים לאורך זמן ממושך. החל משנות התשעים של המאה הקודמת התגמשו החוקים בארה"ב על שימוש באופיואידים, מה שהפך את השימוש בהם לנפוץ מאוד (שזה לא רע כשלעצמו, יש דברים שזה עובד טוב בשבילם). בניתוח של ה-CDC (ועוד ניתוחים של כל מיני גורמים) הסתבר שמס' מקרי המוות כתוצאה ממנת יתר של אופיואידים עלה מאז משמעותית. מנת יתר יכולה לבוא ממניעים נפשיים, אבל גם -משימוש גבוה לא מכוון. כיוון שפעמים רבות יעילות ההשפעה של האופיואידים יורדת עם הזמן, מה שמאוד בעייתי לחולי כאב כרוני ודומיו, אז מעלים מינון, וכיוון שהפיקוח לא הדוק במיוחד אנשים עלולים להגיע שלא בכוונה, ומתוך צורך אמיתי במשכך, למינון יתר מסוכן שעלול להכביד מדי על מערכות בגוף ואף להוביל למוות. מבחינת הסטטיסטיקה, בשלב זה יעילות התרופה יורדת והסיכונים עולים משמעותית. לכן הוציאה האקדמיה האמריקאית לנוירולוגיה (AAN) את ההצהרה שלה, לפיה צריך הרופא לשים לב כפליים למינון ולאופן השימוש של המטופל, ולהימנע מלהגיע למינונים גבוהים מדי.
באמת לא הייתי ברורה, אולי הייתי צריכה לכתוב את כל זה בהודעה המקורית. התהייה שלי הייתה בעיקר, אם לוקחים את ההוראות האלה כפי שהן, מה זה משאיר לנו ככואבים כרוניים כשהצורך עולה על האפשר בתקנות.
 
יישר כוח

מידע - איזה כיף!


מה שלי עולה אסוציאטיבית זה איזו תוכנית ישנה בראיתי ביוטיוב שמפכ"ל המשטרה דאז נסע לנפאל כדי ללמוד הכל על אופיום (זה האמיתי, הפרג, לא האופיאדים, שהם נגזרות שבטח כבר ניטרלו חלק מהנזקים שבהם), והראו שם תמונות של מכורים לאופיום, שילדיהם הקטנים עובדים כדי לפרנס אותם. והיו שם שני דברים שבעיקר תפסו אל תשומת לבי: אחד, שהוא אומר שם שרוב המכורים הם אנשים שסובלים ממחלות כרוניות, בעיקר מחלות כאב, ואין בעולם השלישי תרופות מתקדמות או רפואה כדי לסייע להם. וזה הזכיר לי כמה אנחנו צריכים להגיד תודה, שעם כל החוליים של העולם המערבי אנחנו מאד מאד "פריביליג'ד", מאד. להם יש רק ברירה אחת, והיא איומה.

ומה שעוד היה יפה זה שהוא סיפר ששיטת התשלום לילדים שעובדים עבור הוריהם המכורים, היא שאת הקילו הראשון נותנים באורז ורק את שאר תמורת הכסף באופיום. וזה מאד הומאני.
ועדיין, שיטה מסודרת של ביטוח לאומי (שבהרבה מדינות אין בכלל, למשל בסין - מיליארד ורבע איש) היא עדיפה.
ויש מה לשפר.

אבל אנחנו צריכים לזכור כמה התברכנו בזה שאנחנו יכולים לבחור, שיש לנו אופציות. ושיש לנו גישה למידע. שיש לנו סיגל שמביאה לנו מידע מסודר ואנחנו יכולים להתדיין עליו.


אז גם אם קשה לנו ונדמה לנו שמזלנו לא שפר עלינו, בריאותית. צריך לזכור להסתכל על מה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו והוא לא.
 

Sigal H

New member


תודה, שימחת.
&nbsp
המובן מאליו ברכה הוא, זו התחושה שלי בחיי מאז שאני זוכרת את עצמי. לא שמעתי על המקרים שתיארת, בהחלט מעוררי מחשבה.
&nbsp
ואם יותר לי לרגע להתרפק על העבר, אני אישית מעריכה עמוקות את העובדה שיש לנו כזה מבחר תרופות וטיפולים, גם אם הם חלקיים ומחירם היקר לא נמדד רק בכסף. אולי כי גדלתי עם מחלה חשוכת מרפא ועם הידיעה שהמקסימום שאפשר להשיג הוא ללמוד לחיות איתה, ופתאום באמצע החיים הודיעוני שמפתחים תרופה שעשויה לשפר את המצב משמעותית. היום אני חושבת שזה נפלא, אבל אז זה היה לא פחות מאשר פלא. אחר כך, אני זוכרת, תרמנו את חלקנו הקטן כדי להנגיש את הטיפול הזה לילדים מהאיזורים הנחשלים בדרום אמריקה. אני זוכרת כמה התרגשתי מההתקדמות של חוסואה, הילד שקיבל דרך הפרויקט את תרומתנו הצנועה. אם לי הטיפול שיפר את איכות החיים, יכול להיות שעבור חוסואה הוא הצלת חיים, בהיעדר גישה לטיפול רפואי מספק במקרה חירום. דברים כאלה מחזירים לי את האמון באנושות. סוף נוסטלגיה.
&nbsp
אבל את יודעת מה עוד טוב? המחשבה שכמו אז כן עכשיו אנשים ממשיכים לחקור ולשכלל ואין שום סיבה לא להאמין שגם למחלות ותסמונות בלתי ברורות וחשוכות מרפא אחרות יימצא מוצא. הלוואי שגם זה יקרה עוד בימיי, ובימיכם.
&nbsp
כל כך הרבה מילים כדי לומר בסך הכל שאני אופטימית.
למי ששרד את החפירה.
&nbsp
חופן חיוכים,
סיגל
 
פחדתי שיחשדו בי באופטימיות יתר

ואני הרי יודעת יפה מאד להיות מדוכאת ומיואשת וכואסת ונואשת וכל זה. אבל דווקא מאז המחלה, ואולי גם בזכות הפורום, ואני די משוכנעת שלא רק לחוסואה עזרת ואולי בהצלת חיים ממש, גם אצלי יש חלק גדול שלמדתי ושאבתי ממך

בלימודי "חיוך גופני".

כן, המחקר והמדע הם דבר מדהים, למרות שגם עליו יש לי ביקורת, בעיקר במקומות שזה מתנגש עם שאלות גדולות של מוסר ושל פגיעה בטבע ובסדר של היקום, אבל על זה אפשר להתפלמס המון הרי, אבל מה שחשוב לי להגיד בהקשר של האמונה במחקר והמחשבה איך משפרים את חיינו היא שלצערנו אנחנו חיים בתקופה שאנשים נוטים לזלזל באמפירי, ולהעדיף אמונות שאינן מבוססות. ויש גדולים וחכמים ממני שאומרים שהמדע ממש בסכנה, יש פחות ופחות כסף למחקר, שאינו מסחרי או בעל אינטרס וכדומה.
אז אני רוצה להרים איתך ביחד על נס את החשיבה הביקורתית והמדידה, שבודקת את עצמה שוב ושוב

והלוואי ונראה ישועות


ותזכירו לי את זה כשאני אשכח ואהיה בלתי אופטימית: עצם זה שיש לנו יותר מאפשרות אחת, וגם אם יש אחת: שאנחנו בכלל יכולים לבחור אם לקחת את התרופה או לא, שבכלל מתחשבים בדעתנו - זה הרבה מאד ולא מובן מאליו בכלל בכלל.

והדוגמא שנתת על דרום אמריקה מאד טובה בעיני, גם לגבי השיתוף בפורום הזה ובכלל.
היה איזה סרט לאחרונה על קבוצה של הלומי קרב שהחליטו לעזור אחד לשני ואפילו להעז לבקר את משפחות חבריהם שלא שרדו, והיה שם משפט נהדר, כל כך פשוט לכאורה וכל כך נכון, שכשאתה עוזר למישהו אחר אתה גם עוזר לעצמך על הדרך.

אז בזכותך גם אני לפעמים גם מאמינה שיש תקומה למין האנושי (שבדרך כלל אני לא חושבת עליו דברים כ"כ מלבבים).
 
שיט, ניסיתי לכתוב משהו חכם

וזה לא ממש הצליח.

כתבתי מלא מילים אבל אז הבנתי שהן מטומטמות. אולי כי הנושא הזה כל כך רחב ויש כל כך הרבה וריאציות, שאי אפשר באמת לתת "כלל אצבע". הרי נותנים מורפיום לאנשים שסובלים מכאב ושלא נראה שהם יגיעו למצב שהם יוכלו לחיות בלי המורפיום (משמע, ימותו).

והיום גם יותר פתוחים לתת מורפיום במצבים שהאדם כן ייצא מהם, ויותר ערוכים לנושא של גמילה ממורפיום (שהיא קשה לפחות כמו לאופיום או להרואין).

אז מה שניסיתי לכתוב תופס אולי למצבים מסוימים אבל לא נכון לאחרים.

אם השאלה היא: האם הרופא צריך להענות לזעקתו של החולה ולתת לו משככי כאבים גם אם זה יהרוג אותו או יגרום לו נזק בלתי הפיך?
זו שאלה מוסרית מאד גדולה. שאולי יושבת בבסיס כל מקצוע הרפואה בכלל, שלא לדבר על שבועת היפוקרטס.

לכן, אני לא חושבת שיש תשובה אחת. זה לגמרי לגמרי כל מקרה לגופו. ופה נכנס שיקול הדעת של רופא - שהוא לא פקיד (למרות שיש כאלה שנשחקו עד כדי כך), רופא עוסק גם בשאלות מוסריות, ויש לו אחריות כבדה על חיי המטופל שלו (ע"ע בתי המשפט המלאים בדיני רשלנות רפואית), לכאן ולכאן, לטוב ולרע.

וגם עוד מושג חשוב שיש ברפואה (המשפטית) של ימינו היא זכותו של החולה לקבל מידע מלא ומקיף, ויש לו את הזכות על גופו והזכות לסרב לטיפול רפואי (ואז הוא צריך לחתום על טופס). אבל גם הנושא הזה מאד מאד מורכב. כי גם אם נקבל מידע מונגש, לא למדנו 7 שנים רפואה ולא בטח שההחלטה שלנו תהיה נכונה, לא בטוח שנבין את הסוגיה לעומקה עד הסוף.

לכן נראה לי שהעולם ימשיך להסתובב ככה שחולה הוא חולה ורופא הוא רופא, ובדיאלוג ביניהם צריך למצוא את התשובה האופטימלית לכל מצב נתון.

טוב, אני אעשה מהר סנד לפני שאתחרט.
 

Sigal H

New member
מהנהנת

רופא הוא רופא ושבע שנים כדי להגיע לקו ההתחלה של המקצוע הן לא מבוטלות בכלל. יש לו בסיס לקבלת החלטות שלאדם מן המניין אין. אני מניחה שזה המקום שבין הצלת חיים לבין איכות חיים. חוסר טיפול לכאב עלול, כפי שאנחנו יודעים לצערנו, להביא את האדם לסף שבו כבר אין טעם, ובשלב הזה זה כבר לא עניין רק של איכות חיים. צריך לשקול מול השימוש בתרופות כאלה לא רק אי-שימוש בהן אלא גם הדברים שהסבל עלול לגרום לאדם לעשות, מה שהופך את זה במקרים קיצוניים שוב להצלת חיים.
&nbsp
מסובך. למה החיים לא יכולים להיות פשוטים יותר?
 
מהנהנת בחזרה

לגבי המשפט האחרון: למה? כי אנחנו בני אדם. מאחלת לך שבגלגול הבא תהיי עץ, או אגם.
או הר, או חרגול, מה שבא לך.


אני די בטוחה שבגלגול הקודם הייתי חתול. אז לא רוצה להיות גרידית.
הם יודעים להנות: לראות חתול רחוב מורעב ומלוכלך שחייו מלאי סכנה ועליבות מתחרדן על קרן שמש בתנוחת: העולם הוא מקום קסום. זה מעורר קנאה.
אבל כמובן שמאחלת לכולנו שאם להיות חתול, אז חתול שיש לו בית.

בברכת: שנהיה לזנב
 
למעלה