הלא טוב (חלק מסיפור שלא בנאנו)
אחרי שהתחתנת דיברנו פעם אחרונה, כשכבר ידענו שלא ניפגש. כשידענו שעשית את הבחירה הנכונה ובחרת לוותר על אהבה גדולה שתקמול בשביל אהבה קטנה שתחזיק המון זמן. כמו עץ בונזאי קטן, עם שורשים קטומים שלעולם לא יאפשרו לו לגדול לגודל שהוא רוצה להיות. אבל כן יאפשרו לו לשרוד לנצח.
לא ראיתי את החתונה, כמובן, למרות שצצו תמונות פה ושם ונראה היה יפה מאוד. עם שמלה לבנה עלייך וחליפה שחורה עליו, כיפה סרוגה שניכר שהוא לא רגיל אליה מעטרת את ראשו וחיוך כמעט שלם מעטר את שפתייך. אביך לשמאלך עם תמונת מראה של חיוכך ורק אמך צפה על פני עננים של אושר - מגשימה את חלומה לחתן אותך עם מישהו שהוא לא אני.
לא אמרתי לך שום דבר מזה, כשדיברנו, רק חשבתי ככה מבפנים בזמן שאת מספרת לי על החיים החדשים והמרגשים שלך ועל העתיד המתפתח שלך. לא אמרתי לך שאמשיך לשמוח בשבילך גם כשאשאר הרחק מאחור, פחדתי להגיד ולו מפני הסיכוי הכי קטן שאת מרגישה כמוני, ושהמילים שלי יפגעו שוב באושר של מישהו אחר, או שלך.
אחרי שהתחתנת דיברנו בפעם האחרונה, ואז לא דיברנו יותר. מעט אחרי כן גם הפסקתי לראות אותך בחלומותי. לא רק אותך הפסקתי לחלום, כאילו המוח שלי השלים עם העובדה שלא יהיה לי ולו עתיד, ושאין טעם לבזבז אנרגיה על אריגת מחשבות ועתידים אפשריים.
זה לא שלא היו לי חלומות. זה פשוט שחלמתי חושך, עם שקט סביב. שעות שלמות של שינה כשכל מה שעובר לי בראש זה חושך מוחלט ושקט, מזל שלא ישנתי הרבה, זה חסך לי עוד כמה שעות של חושך. הייתי שוכב על הצד וחושב מחשבות שחורות עד שהחושך אפף אותי והשקט הגיע.
בחלומותי, בתוך השקט והחושך, היה לי זמן לחשוב. ומחשבות שהתחילו כשרעפות, המשיכו כתהיה על טיבו של העולם ואלוהים ולבסוף פשוט התקבעו לתקווה שהלא טוב יקח אותי.
לילות הפכו לשבועות שהפכו לחודשים והלא טוב החל לתפוס ממשות. עדיין היה חשוך ושקט. אחרי חודשים של התרגלות לחושך, התחלתי לשים לב לפרטים הקטנים, להכיר אותו יותר לעומק, למפות את איזורי החושך המוחלט והשקט הגמור. אחרי חודשים של התרגלות לדממה התחלתי לשמוע את נשימותיו של הלא טוב.
