מפוצלים
בסרט מוצג עולם שלאחר מלחמה קטלנית. עולם בו החברה מחולקת, בקפדנות מחמירה ל-5 פלגים, כדי למנוע הישנות מלחמות.
כל פלג אחראי על טיפול בתחום משלו, כדי לקיים את החברה. אנחנו מן הסתם מלווים את הגיבורה של הסרט, שנבחרה במדויק לתפקיד. קשה לשייך את הפנים שלה, את ההבעות שלה, לפלג מסוים.
בהתחלה חלוקה זו הזכירה לי איכשהו את המדינה הצודקת של אפלטון, למרות השוני במספר הפלגים, אבל כאשר ראיתי מה שיטת החלוקה של האנשים לפלגים אלה היה לי דז'ה-וו של הארי פוטר, מעין הארי פוטר למבוגרים, ללא קסמים.
אחרי החלוקה מתחיל הסרט להיות מעניין. יש אקשן, הכל רץ מהר. בשלב מסוים די נמאס (לי) מהצגת ההשתלבות המוצלחת לפלג שהגיבורה שלנו בחרה, וחששתי שעל זה יהיה כל הסרט. אבל לא. לא סתם המפוצלים נרדפים ולא סתם הם מהווים איום על המשטר החדש.
הלכתי לסרט עם הבן (15.5) ועם הבת ובן זוג שלה (בתחילת ה-20 שלהם). הם היו מרותקים לסרט
לפחות הבן והבת. וזה חדש לי. מבחינתם לא היה רגע דל, הבת אמרה שהייתה רוצה לצפות בסרט שוב.
משהו בכל זאת חסר בסרט. הפן הרגשי? היכולת לרגש את הצופה? הם כן טיפלו בפן הרגשי ולא הזניחו השלכותיו, אבל זה היה שטחי משהו. יש מצב שהבימאי שונא סרטים הודיים?
ודווקא שטחיות זו היא לטובת הסרט מכיוון שיכול היה להיות סרט קשה, מזעזע הרבה יותר ומשאיר צלקות, אבל הוא די נשאר בגדר הרעיון (הבת שלי כן הזילה דמעה פה ושם). שליש אחרון של הסרט הרגשתי כמו במשחק מחשב קווסט: יש לי כלים – איך אני מוצאת את הפתרון הנכון. וגם הפתרון הנכון כאן הוא סוג של פשרה, הלא מדובר במפוצלת.
כאשר יגיע לכבלים, יש מצב שאראה אותו שוב.
ציון שלי 8 מתוך 10.
מומלץ ללכת לקולנוע רק למי שאין סבלנות לחכות לראותו באינטרנט או טלויזיה ו/או למי שמשוגע על קולנוע.