ראיתי אתמול
BIG MISS
מנסה להיות הרבה דברים מאוד גדולים והוא בעצם קטן קטן.
לגברים אולי יש את הכיף של לראות את סנדרה בולוק מתנשמת בכבדות ולעיטים חצי ערומה במשך רוב הסרט.
ביקורת מפורטת יותר כולל ספויילרים-
תקציר הסרט- תאונה במהלך עבודה בחליפות חלל זורקת את דר' סטון (סנדרה) וקואלסקי (קלוני) למעמקי החלל, והם מנסים לרחף למקום מבטחים כדי להנצל.
ראיתי את הסרט בתלת מימד והוא מלא "חוויות חושיות", זויות צילום מעניינות, נופים ותמונות חלל מדהימות, סאונד מעניין.
והביקורת שלי עליו- אני מצאתי את העלילה צפויה, לעוסה, מלאה בקלישאות משעממות, ולא מעניינת בעליל. הדמויות בנאליות ושטוחות כמו פלקט (כיאה להוליווד), וסנדרה בולוק לא אמינה כלל, לא כבן אדם שמתמודד עם מצב השרדותי נטו ולא כשחקנית מול מה שהוצב לה, באמת, היא מתנשמת בעצם רוב הסרט (כן זה מה שאני זוכרת ממנו וממנה! הנשימות המעצבנות שלה במשך רוב הסרט!), נוהגת בטיפשות, עוצרת להרהר על משמעות החיים (ממתי מישהו שיש לו X חמצן וY פעולות לעשות מבלה את זמנו בדיונים עלק פילוסופיים של "מי יש לך שמחכה לך בבית" וגם הדיונים עצמם כל כך בנאליים...), זה הרגיש כמו חיי פיי בחלל, כולל סצנות הנופים הבלתי יאמנו, המאבק לחיים והדמויות הלא הגיוניות, בלי הפאנץ' של חיי פיי ובלי המסר הקצת יותר מעמיק שיש לו על מה אמיתי ומה לא בחיים.
הטייקים של ה"סביבה" נותנים תחושה נשיונל ג'אוגרפיקית די מדליקה, מעניין אותי בעיקר כמה מדוייקים הם היו בתיאור תחנות חלל ובתמונות הנוף שלהם, כי זה היה באמת יפה ומדליק, חבל שהרסו כל סצנה כזאת באמצעות שיחות בנאליות בין השחקנים, שכללו אהבת מולדת אמריקאית מזוייפת ("אמא אדמה" "כמה אני אוהב את אילינוי" "אני הכי אוהב את הזריחה"), שיחות אישיות לא מעניינות ("מה את עושה אחרי העבודה?") ובעיקר בלהיות אמריקאים בחלל, דורסניים, רועשים, לא מעניינים בעליל, מלאים בחשיבות עצמית וחושבים שרק הם קיימים באופן כללי.