בין הכוכבים.
אני לא חושב שמעולם חוויתי דבר כזה בקולנוע. הפעם האחרונה הייתה בכוח המשיכה המעולה.
קשה אפילו לתאר עד כמה נהניתי מבין הכוכבים. כל מה שהתנגן לי בראש בסוף הסרט היה ״מושלם, מושלם, מושלם״.
 
אבל הוא לא באמת מושלם. יש הרבה בעיות בהיגיון, והיה לי ברור שאם אחשוב עליהן לעומק אז סתם אתרגז מהקלות שבה פותרים שם בעיות ומצבים. אז פשוט זרמתי עם הסרט, עם חורי התולעת, החורים השחורים ותורת הייחסות. יש שם המון מדע, המון תיאוריות ותגליות מדעיות. רוב הזמן זה עובד ומרתק, לפעמים קצת פחות.
ההתחלה הייתה קצת מגושמת, לדעתי. העולם לא נבנה בצורה כל כל מוצלחת. אבל לא עבר הרבה זמן ושקעתי לגמרי בתוך הסרט ובניית העולם נראתה אמינה ומספקת.
 
מה שמחזיק את הסרט בסופו של דבר זה המכלול של הדברים, ההפקה, החזון, המשחק, הסיפור האנושי. כל אלה יוצרים חוויה קולנועית ברמה שכמעט ולא הכרתי, ואני הולך לקולנוע הרבה.
לפעמים נראה שמרוב נושאים, קווי עלילה ודמויות, הסרט יקרוס לתוך עצמו. אבל הוא מצליח תמיד לנוע בין כל העומס בצורה מוצלחת, ולמרות שעמוס לך, אתה לא מתעייף.
 
חצי מהסרט ישבתי על קצה המושב מרוב התרגשות, וממש צפיתי עם עיניים רחבות. הסאונד היה מושלם, או שזה בעצם הפסקול. בכל מקרה, הוא מכניס אותך כל כך עמוק לתוך הסרט עד שקשה לחשוב שיש עולם אחר מחוץ לקולנוע.
 
לסיכום, סרט חובה. לא כולם ייהנו באותה המידה, וחלק ימצאו הרבה דברים קטנים שעובדים פחות טוב. אבל אם באים בראש לחוויה קולנועית מטורפת, שבגרעין שלה יש סיפור אנושי עוצמתי, אי אפשר שלא ללכת לאיבוד בסרט הזה, ולהינות מכל דקה.
 
שלוש שעות עמוסות ובלתי נשכחות, ובסוף הייתי שמח לשלוש שעות נוספות.