"בני אנאנסי" - ניל גיימן.
ככל שהתקדמתי בספר הוא הרגיש יותר ויותר כסוג של המשך או ספין-אוף של "אלים אמריקאיים" - הספר האחרון של גיימן שקראתי, לפני זה. להבדיל מ"אלים אמריקאיים", מהספר הזה נהניתי הרבה פחות. לטעמי הספר היה בלגן שלם. אני רגיל שהספרים של גיימן יכולים להיות הזויים, אבל הספר הזה היה אפילו הזוי מהרגיל. גם קיבלתי הרגשה מהקריאה שגיימן סתם זרק דברים לקלחת העלילה, בלי שנראה והם תורמים לה או משהו. בקטע הזה זה הזכיר לי קצת את הספר של נעמי נוביק - "עקורה", רק שהאחרון יותר מוצלח ממנו למרות כל זה. בקיצור אני מצאתי את הספר הזה של גיימו כאחד החלשים ביותר שלו שקראתי, אם לא החלש ביותר.
