אז היום 9 באב וכולם מדברים על אהבת חינם ועל זה שבגלל שנאת חינם נחרב בית המקדש.
ואתמול דנה העלתה דיון על כך שכולם (טוב לא כולם אבל יחסית הרבה) צמים אבל מה עם תיקון ומה עם מעשים.
צודקת!
אני כן בוחרת לצום, ובצום אני חושבת יותר מהרגיל וחשבתי לעצמי אם אני אוהבת חינם, האם אני דוגמא לכך?
הגעתי למסקנה שכמעט כולם נופלים בשיפוטיות וכעסים ומריבות על זה שאנו לא מקבלים את האחר.
מה לעשות, אנחנו בני אדם.
רציתי לנמנם קצת אך לא הצלחתי וקיבלתי מסר על בת דודתי.
היינו מאוד קרובות, היו לה המון "אתגרים" בחיים שלה, אני הייתי המון למענה.
כשלא היה לה אף אחד אני הייתי שם עבורה, קשובה מכילה ואוהבת.
עם השנים דברים לאט לאט הסתדרו לה.
גם אני עברתי תהליכים עם עצמי ופתאום התחלתי לראות את כול הקשר שלנו באור אחר, גיליתי שהיא לא מכילה אותי כפי שאני הייתי מכילה אותה כול השנים.
והתחלתי לצבור עליה כעסים, כעסים שהגיעו מתוך כאב דווקא בגלל שממנה ציפיתי.
כשלא הצלחתי לנמנם זה היה כי המצפון דיבר אליי. הוא אמר לי שזה שאני לא פותרת איתה את הדברים ומעדיפה להתרחק ממנה, ושזאת שנאת חינם (היה לי המון כעס בלב עליה).
אני חושבת שהמצפון צדק ולא צדק, כי אני ניסיתי בעבר להעיר לה להסביר לה שעצם זה שהיא לא מקשיבה לי זה מאוד פוגע.
היא התנצלה וליבנו את הנושא אך ההתנהגות חזרה חלילה.
אז מהי אהבת חינם? לקבל את השונה ממך בחשיבה בהתנהגות?
איך מבדילים בין מי שהוא לא טובה עבורך כי הוא לא בן אדם טוב או בין מישהו שיש בו חיסרון כה גדול של חוסר יכולת להקשיב לך כפי שאת מקשיב ומכיל אותו.
אז איך מתמודדים עם זה? איך מקבלים את השונה ממך?
