טוב, אני בתקופה ממש מעאפנה אבל בכל זאת
אני לומדת בתוכנית מצטיינים באוניברסיטה וכל השנה האחרונה היתה מהגהנום. פעם ראשונה בחיים שקשה לי, פעם ראשונה בחיים שאני לא בטופ של הכיתה, שאני קורעת את התחת ומגיעה רק לממוצע.
וזה מסבך אותי ברמות. דופק לי את כל הדרך שבה תפסתי את עצמי, פתאום מסתבר שאני לא כזאת גאונה ושזה אפילו לא מתקרב לקרסוליים של מה שצריך. קיצר מלא דכאונות וחרדות ובלגנים דווקא במקום שהיה לי מאוד נוח כל ההתבגרות.
ויש עבודה בתואר, שעושים אצל ראש החוג, והיא ממש קשה. היא אמורה ללמד אותנו איך כותבים סמינריון (בסמסטר א' של שנה א'), אבל בגלל שעושים בנושא שמרוחק ממך (ארכיאולוגיה) היא נחשבת ממש בלתי אפשרית. מהרגע שהתחלתי ללמוד רק שמעתי מור"קים על העבודה הזאת והסבל האינסופי וכו וכו'.
כמובן שמרוב חרדה לא נגעתי בה כל שנה שעברה. הצעד הראשון שעשיתי לקראתה היה שבוע לפני תאריך ההגשה, בשנה ב', שקיבלתי הארכה. החלפתי נושא פעמיים. ולמעשה התחלתי לעבוד עליה רק בתקופת מבחנים האחרונה.
חודש וחצי. חודש וחצי של עבודה. מבחינתי זה המון. שבוע לקח לי כל מאמר (מלא מושגים באנגלית על איזוטופים וריכוזי פולן ועוד כל מיני דברים בארכיאולוגית). כמה פעמים החלטתי שאני עוזבת את התואר. כמה פעמים בכיתי בספריה. ימיםשלמים בספריה מ10-20, שבסופם לא היה ברור לי בכלל במה התקדמתי ומה אני עושה. דכאון אמיתי, שכמובן, לא תרם לתחושה הכללית שלי, שאני אפסית מופרעת קשב ושלא יצא ממני שום דבר. ואז הגעתי להחלטה אמיצה שזו תהיה עבודה של 70. שאני אגיש עבודה לא טובה וזה יהיה בסדר! וזה רק 2 נקודות וירד ממני כבר.
בסוף הגשתי, אין לי מושג איך, רק חצי שנה אחרי התאריך, 6500 מילה (חריגה של 1000), ואפילו עם תחושה שעשיתי עבודה טובה. מעל 80 זה יהיה טוב. בדרך כלל היא מחזירה לתיקון ואז מקבלים 85. 85 יהיה סבבה.
קיבלתי 98.
(!!!!!!!!!!!!!)
עמדתי מול המייל בשוק. בלי תיקונים ובלי כלום. 98. מההה..
(גילוי נאות: שבועיים לפני שקיבלתי את העבודה עשיתי שיחה עם ראש החוג והתלבטתי איתה לגבי לעזוב את התוכנית. מאוד יכול להיות שהיא עיגלה כלפי מעלה כדי לעודד אותי, אבל לא יותר מ2-3 נקודות. עצם העובדה שקיבלתי מעל 90 מהממת אותי)
זהו זה הדבר הכי טוב שקרה לי לאחרונה (תקופה מחורבנת)