עם כל הכבוד לכל הסדרה
הסיבה שהפרק הזה הוא לא אוברייטד מבחינתי, היא שאם הייתה לי מכונת זמן, המקום הראשון שהייתי הולכת אליו הוא למיטה בבית החולים בה שכב ואן גוך בימיו האחרונים. רק כדי להגיד לו תודה וליידע אותו שזוכרים אותו. לא הייתי מנסה לגרום לו לסיים את חייו אחרת, רק הייתי רוצה, שבזמן שהוא כותב לאחיו "מה הטעם?", ללחוש לו באוזן שזה היה שווה את זה.
אז עם כל הכבוד לשאר הפרקים בסדרה, הטובים יותר או פחות, הפרק הזה הוא *ה*פרק בעיני, כי הוא הצליח לתפוס את זה. הוא הצליח לתפוס את הדמות המורכבת של ואך גוך, מבלי לרדד אותה, ולתת לו את הכבוד שהוא ראוי לו. זה הפרק שהכי הצלחתי להזדהות איתו, לא בגלל המפלצת, ולא בגלל ההרפתקה, ולא בגלל הטיימי ויימי. כי הדוקטור משיג כאן משהו שאני הייתי רוצה לעשות. בלי כוכבים רחוקים, בלי חייזרים מאיימים, בלי גזע על סף הכחדה. אדם אחד. זה הופך את הפרק הזה לפרק הטוב ביותר בעונה.