בשמיעה ראשונית האלבום לא התגלה כסימפטי במיוחד,
ואז שמעתי אותו עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, עד שזה הכה בי עד כמה שהאלבום הזה מטורף. יש בו את ההפקות הכי יצירתיות ששמעתי כבר מזה זמן רב בראפ (Fly Shit Only זה לגמרי פיוצ'ר הנדריקס).
הוא לא ראפר שיתחבב על כל אחד. מי שאוהב את הסגנון "ההארדקור" שהוא עושה, וששירים רפטטיבים לא הופכים שיר לפחות טוב בעיניו - הוא ה-ראפר. חוץ מזה שיש לו כל כך הרבה נשמה, וכשאני שומע שירים מהאלבום כמו Lie To Me ו-Fly Shit Only קשה לי לא להתפעל מכמה שהוא מלך.
אני באמת חושב שהוא בליגה של עצמו בהיפ הופ היום, וחבל שהרבה לא יסכימו איתי על זה. March Madness הוא מבחינתי יצירת מופת לכל דבר.