בכנות, אני לא זוכרת שכתבתי משהו ,
אבל זה לא רלוונטי. מצאתי את הקטע שאת כנראה מתכוונת
אליו, אבל רק באנגלית:
"Mountains should be climbed with as little effort as possible and without desire. The reality of your own nature should determine the speed. If you become restless, speed up. If you become winded, slow down. You climb the mountain in an equilibrium between restlessness and exhaustion. Then, when you're no longer thinking ahead, each footstep isn't just a means to an end but a unique event in itself. This leaf has jagged edges. This rock looks loose. From this place the snow is less visible, even though closer. These are things you should notice anyway. To live only for some future goal is shallow. It's the sides of the mountains which sustain life, not the top. Here's where things grow."
אפשר לומר שזאת מטאפורה לחיים. פירסינג טוען שהחיים מלאים בעליות
ומורדות. מה שקובע את איכותם זה עד כמה אנו מיטיבים להתמודד
גם עם העליות וגם עם המורדות.
קראתי את הספר לראשונה כשהייתי צעירה מאד, בתיכון, אני חושבת.
מאד התרשמתי וחשבתי שהוא מאד עמוק. לאחר שנים רבות, כשנתקלתי
בו שוב, אחרי שכבר קראתי הרבה פילוסופיה, הבנתי אותו אחרת.
אני עדיין חושבת שיש רעיונות מעמיקים בספר. בגדול, אני מסכימה עם הרעיון העיקרי שלו- חיים טובים הם אינטגרציה בין גישה רציונאלית
לבין הקשבה לקול הפנימי.
