הסרטן ששיחק עם הים
New member
(אזהרה אלרגנית: עשוי להכיל ספויילרים בינוניים)
(מושגים בעברית מהזיכרון)
קודם כל, כל הכבוד לסנדרסון. עם תנאי הפתיחה שהוא קיבל, נראה לי שהוא לא רק עשה את המירב אלא אף התעלה עליו. אחרי שבשני הספרים הקודמים הוא טרח וכיוון את כל השחקנים לכיוון קו הסיום, כשאת חלקם הבריש ושיפץ, ואת חלקם הקטנטן אף יצר, כולם, והכוונה היא לכולם, כולל בלה הסוסה האמיצה, לוקחים חלק בספקטקל שמסיים את הסדרה.
בספר, שמסתיים בקרב אדיר בן 300 (!) עמודים, כל אחת ואחת מהדמויות נותנת את חלקה ולפחות נותנת את ההרגשה שהיא עברה איזושהי דרך עם עצמה. בין אם בקרבות האפיים, ובין אם ברגעי המתח הקטנים, אני די משוכנע שסנדרסון עשה עבודה יותר טובה ממה שג'ורדן היה יכול לעשות. וגם בלי להשוות לג'ורדן, אפילו אם לוקחים בחשבון שמדובר בפייאוף של 13 ספרים ועשרות אלפי עמודים, הקריאה ממש זורמת ואפילו סוחפת. גם במימד של היחסים בין הדמויות ושל העולם הפנימי שלהן, סנדרסון הצליח לשבור את הלופים שג'ורדן כתב את עצמו לתוכם, כשהתוצאות, גם אם הם לא מדהימות, הן לפחות מעניינות מהבחינה הדרמטית והאנושית. (חוץ מאצל פייל ופרין – שוב הוא צריך להרגיש אשמה שתחושת החובה שלו מעכבת אותו מלהציל אותה? באמת? נודניק – הסופר והדמות)
עד לפה שבחים לסנדרסון. אולי רק אוסיף ואגיד, בהמשך להמלצות שאני קיבלתי כאן בפורום, שמי ששרד את 11 ספרי הסדרה, כדאי לו לקרוא את שלושת הספרים האחרונים, ולו בשביל לסיים את הדרך הארוכה הזו (במיוחד, אם הוא כמוני קורא את הסדרה הזו בהפסקות לאורך 15 השנים האחרונות) עם תחושה של סיפוק.
אבל מה עם מי שעוד לא התחיל את הסדרה, ותוהה אם שווה להשקיע בה כל כך הרבה זמן (וכסף)?
קודם כל, בראייה צרה של עלות-תועלת, התשובה היא לא. לא יודע אם אכן מדובר בקונספירציה מסחרית, או בנתינת יד חופשית מדי לסופר, אבל זו סדרה שמשוועת לעורך רכוב על מכסחת דשא. גם אם הסדרה הייתה באורך "רק" של שבעה ספרים של 800 עמ' בממוצע ולא של 14, עדין היה אפשר לדחוס לתוכה, על בסיס אותם רעיונות מקוריים ואותה מיתולוגיה מסקרנת, ים של דמויות וחתיכות בגודל יבשות של בניית עולם. (למי שבכל זאת מתעקש לקרוא את הסדרה, הייתי מציע לדלג על ספרים 7,8 ו-10 ולקרוא תקצירים שלהם. באמת)
אוקיי, אבל מה חוץ משיקולי עלות-תועלת? אולי למרות זאת יש ערך מוסף בלקרוא את כל הסדרה הזאת?
טוב, אז קודם כל נראה לי שהסדרה באופן מובהק מכוונת להיות פנטזיה ולא מד"ב. מה שאומר שהיא צריכה לחגוג את הבדיוניות שלה, ולא, כמו שקורה בספרים המאוחרים למצוא השראה שטחית וישירה בהמצאות טכנולוגיות (כמו אבק שרפה) וחברתיות (כמו האו"ם) של החברה המערבית המודרנית.
ובהקשר הזה – מה עם הפאקין "בורא"? "אדון האופל" הוא גם אמונה תפלה וגם כח ממשי ביקום שנוגע באופנים מאד מוחשיים באנשים, אבל "הבורא" הוא רק מיתוס? אני מניח שאפשר תמיד להגיד שזה שהוא לא מקבל הופעת אורח מפורשת לא אומר שהוא לא נוכח בסדרה, אבל לאור הדרך המאד ברורה והלא מעודנת בה מוצג "אדון האופל", זה די מוזר ואפילו צורם.
מה שמביא אותי להעיר על הרובד החוץ-עלילתי של הסדרה.
שתי סוגיות מרכזיות שעולות ממנה, הן שאלת קיומם של טוב ורע מוחלטים בעולם, ושאלת חופש הבחירה מול גורל. אלו שתי סוגיות יסודיות וותיקות בקיום האנושי, והיחס אליהן, לפחות בספרים המאוחרים, הוא בעומק של ספר עצות ניו-אייג'י.
קיימת גם שאלת המעמדות בחברה, אבל מאחר שזה עקב אכילס של כל יצירות הפנטזיה שלוקחות השראה מאירופה הפיאודלית (ומתרבויות דומות אחרות), נראה לי שזה לא המקום להרחיב עליה.
הייתי מוכן להתעלם מכל זה, אם לא היה פספוס כל כך גדול במישור הפמיניסטי. הצד הגברי והצד הנשי של "הכח האחד" הם לא יותר מהסטריאוטיפים המגדריים שקיימים בחברה שלנו. זאת היתה יכול להיות אחלה בנייה לטובת שבירה של המסגרת המחשבתית הזאת, אבל במקסימום מה שאנחנו מקבלים זה מסרים טרום-ביקורתיים של הרמוניה בין המינים ("פלאות מתחוללות כשנשים וגברים פועלים ביחד"). אם כבר יש יציאה מאותם סטריאוטיפים, המסגור שלה הוא ענישה סדיסטית ואירונית מצד "אדון האופל" (בלטמל רודף הנשים מתגלגל מחדש לארנגר בעלת הגוף נשי וגרנדל שעסוקה באובססיביות ביופי חיצוני מתגלגלת מחדש להסלאם המכוערת) ולא פתח לאיזושהי מחשבה רדיקלית חדשה על הסדר החברתי ב"רנדלנד" (ואצלנו). איפה זה ואיפה "חוף הפלדה" של ורלי שנכתב לפני משהו כמו 20 שנה?
נראה לי שאפשר לומר, שהערך המוסף המרכזי שאני קיבלתי מקריאת הסדרה הוא האפשרות לבחון את השינויים שעברו עליי כקורא בחמש עשרה השנים האחרונות.
