V a l e r i e
New member
מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי איזשהו יצר הרפתקנות מטורף.
חייבת לעשות ולנסות הכל מהכל, כמה שיותר מהר ועכשיו. ואם שמעתי על איזשהו ארוע/מסיבה שמצאו חן בעיניי, אני יכולה להשתגע מזה כבר שבוע מראש ולשגע את כל הסביבה שלי.
וכמובן שלרוב זה בסוף לא יוצא לפועל...
כך יצא והחברים הקרובים שלי ממש שונים ממני בקטע הזה, טוב להם עם הפאב המאוס שאליו אנחנו יוצאים כבר שנים, שותים את אותה הבירה, שומעים את אותה המוזיקה ורואים את אותם האנשים.
רק לאחרונה התחלתי להבין שהם במהות שלהם שוניים ממני ולהם זה דווקא כיף ונחמד, כל השגרה הזו. אבל אני מתשגעעעעעתתתת, פשוט מאבדת את הראש בנושא הזה.
כל דבר שמצריך יציאה מהעיר או אפילו סתם יציאה בתוך העיר למקום ששונה ממה שהם מכירים, פסול לגמריי מבחינתם.
אני לא יודעת אם זו עצלנות או התפשרות או שהם באמת נהנים מאותה השגרה הנוראית הזו אבל אני כבר שנים שומעת את המילה "לא" על כל הצעה שאני מעלה ומאסתי בזה עד כדי בחילה.
שלא תבינו לא נכון, אלה חברים מאד טובים שטוב לי וכיף לי איתם, אנחנו חברים כבר שנים ומבחינת הנוחות והצחוקים שלנו ובכלל, ההרגשה איתם, הייתי מאחלת כאלה לכל אחד..
אבל מבחינת היציאה מהשגרה הם הורגים אותי.
למשל זו שיחה טיפוסית מאד:
אני: אולי נלך לXYZ
אחד מהחברים: אהה...לא יודע אין לי כל כך כוח אבל אפשר בערב לצאת...
אני: איך זה סותר!?!?!!!!?!?!?!
ואז אני יושבת בבית, נכנסת לפייסבוק ורואה את שלל הסטטוסים "בכנרת", "במעיין" במסיבות טבע למיניהן וכו' וכו' ובא לי למות וכל אותו יום אני כבר אהיה ממורמרת לחלוטין..
אני מרגישה בחברה של זקנים בני 80. אחלה של זקנים ומצחיקים והכל אבל זקנים. לגמריי....בלי חשק לעשות שום דבר.
כבר שכחתי מתי פעם אחרונה עשינו משהו כחבורה...כחבורה בכלל אי אפשר לצאת מהבית, כל פעם יש משהו למישהו אחר ותוכיות נגררות במשך שנים (לא צוחקת)
מהסיבה הזו מעולם בתור חבורה לא היינו באילת/כנרת/ שאר הדברים שאנשים בגילי עשו ועושים.
שלא נדבר על זה שכרגע חלק ניכר מהחברים בחו"ל במשך כמה חודשים.
שלא נדבר על זה שאין לי אוטו והמילה אוטובוס נשמעת להם כמו מחלה ממאירה.
אני מיואשת לגמריי, מרגישה שהחיים חולפים לי מול העיניים, רוצה לטרוף הכל ובסוף נשארת בבית במקרה הרע ובבית של חבר/באותו פאב מסריח במקרה הטוב.
אני מתחילה להרגיש ממש מסכנה ולחפש חברים בכוח, למרות שיש לי את מסגרת החברים הקרובה שלי אבל זה פשוט לא מספיק לי. ובדברים האמיתיים אני אהיה שם בשבילם והם בשבילי אבל ליום יום, אני כבר משתגעת מהם.
אני רוצה ללכת למקומות לבד אבל זה קצת באסה ולא אותה חוויה...וגם יש קצת פאדיחה בעניין..
מישהי מכירה את המצב? את הקוץ הזה בתחת? התמודדה עם משהו כזה בעבר? אשמח לכל רעיון/דעה או סתם תמיכה להרגיש שיש עוד כמוני...