סגירת הפורום

[הנהלת הפורומים]

סגירת הפורום

בעקבות סיום הפעילות של מנהל הפורום, אנו מודיעים על סגירת הפורום לעת עתה. באותה הזדמנות, נודה לד"ר פבל שמולבסקי על תקופת הניהול.

המשך גלישה נעימה

 

[אנונימי11235]

גגגגגגגגגגגגגג

כאשר יצחק ממשש את יעקב ומרגיש שהוא שעיר הוא מביע את תמיהתו:

הקול קול יעקב והידיים ידי עשו[1].

בפשט הכתוב, היה זה ביטוי לתחושתו מלכתחילה, שכן סגנון דיבורו של העומד לפניו לא נשמע כסגנונו של עשו. זו גם היתה הסיבה שהוא ביקש לבדוק אם אמנם זה בנו עשו אם לאו.
חז"ל במדרשים ראו בפסוק זה מקור לכל מערכת היחסים שבין יעקב לעשו. בהקשבתם לביטוי זה בפסוק הבינו חז"ל שהוא מקפל בתוכו הרבה יותר ממה שהוא משמש בפשט סיפור התורה.
לדוגמא:

'הקול קול יעקב' אין יעקב שולט אלא בקולו. 'הקול קול יעקב והידים ידי עשו' אין עשו שולט אלא בידים... ובשעה שהוא מצפצף בקולו אין 'הידים ידי עשו' אין ידי עשו שולטות[2].
רבי היה דורש 'הקול קול יעקב' קול יעקב מצויח ממה שעשו לו הידים 'ידי עשו'[3].
שתי ירושות הנחיל יצחק לשני בניו. הנחיל ליעקב הקול וכן הוא אומר 'הקול קול יעקב', והנחיל לעשו הידיים שנאמר 'והידיים ידי עשו'. עשו היה מתגאה בירושתו... ויעקב היה מתגאה בירושתו[4].

כדי להבין את דברי חז"ל אלו עלינו להבין את דרך הדרש של התורה שהיא אחת מארבע דרכים הידועים בשם פרד"ס - פשט דרש רמז סוד.
הנצי"ב מבאר את דרך הדרש ב'קדמת העמק'[5]:

...ומהא שנכתב [לכאורה] שלא בדיוק כל כך הגיעו רבותינו בכמה מקומות לדרוש איזה כוונה מענין ושלא מענין. מענין, היינו דרשות חז"ל להמתיק איזה דרוש מענין הנדבר שם, ושלא כענין, היינו כמה דרשות שהעלו שלא מענין הפרשה כלל... וזהו עצם מעלת רוח הקודש, שנכלל בו כמה כוונות.

ויש להבין מה פירוש ללמוד דבר שלא מענין הפרשה.
נמשיל משל למה הדבר דומה.
קבוצת חיילים יצאו למסע. יש גם מי שסוקר את המסע מצלמו ומתארו. כחלק מן הסקירה הוא לוקח הצידה את אחד החיילים ומראיין אותו על אישיותו ועל ההיסטוריה שלו, על המוטיבציה שלו ועל הערכים שעליהם הוא בונה את חייו.
מובן לכל, שאישיותו של החייל היא גדולה לאין ערוך ממה שמתגלה במסע. המסע הוא האדם בהתגלותו כאן ועכשיו, והאישיות היא כוללת את כולו.
כך גם בדברי תורה. יש ביטויים שיש בם עצמה רבה. יסודות רוחניים רבים מקופלים בהם, ואף על פי כן, בפסוק או בפרשה שהם באו, בא לידי ביטוי רק חלק קטן ומצומצם מעצמתם.
חז"ל בהקשבתם הברוכה לפסוקים הבינו אילו מילים או ביטויים יש בהם עצמה גדולה ויסודות רבים, והם כאילו "לקחו הצידה" את הביטויים, "ראיינו" אותם, והביאו לפנינו את הכלול בהם.
בדרך הדרש אנו מוציאים את הביטוי מהקשרו הסיפורי ודנים בו כשלעצמו. ואמנם כל מילה כוללת רעיונות רבים, ובכח יש בה עניינים גדולים היוצאים אל הפועל בהקשרים שונים.
אגב, מן התורה למדו חכמים לעשות כן גם במשנה.

אמר ר' יוחנן: כמה הלכות למשה מסיני משוקעות במשנה ואין אתה יודע מה טיבן[6].

פעמים שהשתמשו חכמים בביטוי קדום שמקופלים בו כמה עניינים ושיקעו אותו במשנה.
אף אנו צריכים להקשיב בעדינות לדברי תורה ולדברי חכמים ולקלוט ביטויים מיוחדים ולעשות מהם מטעמים כאשר אהבנו.
ואמנם כך עשו חכמים מהביטוי:

הקול קול יעקב והידיים ידי עשו.

הבינו הם שכאן מקופל הרבה יותר ממה שיש בפסוק והרבה יותר ממה שכתוב כאן, יש כאן.
זה מכוחה של רוח הקודש וזה מכוחם של חכמים וזה מגדולתה של תורה.











כאשר יצחק ממשש את יעקב ומרגיש שהוא שעיר הוא מביע את תמיהתו:

הקול קול יעקב והידיים ידי עשו[1].

בפשט הכתוב, היה זה ביטוי לתחושתו מלכתחילה, שכן סגנון דיבורו של העומד לפניו לא נשמע כסגנונו של עשו. זו גם היתה הסיבה שהוא ביקש לבדוק אם אמנם זה בנו עשו אם לאו.
חז"ל במדרשים ראו בפסוק זה מקור לכל מערכת היחסים שבין יעקב לעשו. בהקשבתם לביטוי זה בפסוק הבינו חז"ל שהוא מקפל בתוכו הרבה יותר ממה שהוא משמש בפשט סיפור התורה.
לדוגמא:

'הקול קול יעקב' אין יעקב שולט אלא בקולו. 'הקול קול יעקב והידים ידי עשו' אין עשו שולט אלא בידים... ובשעה שהוא מצפצף בקולו אין 'הידים ידי עשו' אין ידי עשו שולטות[2].
רבי היה דורש 'הקול קול יעקב' קול יעקב מצויח ממה שעשו לו הידים 'ידי עשו'[3].
שתי ירושות הנחיל יצחק לשני בניו. הנחיל ליעקב הקול וכן הוא אומר 'הקול קול יעקב', והנחיל לעשו הידיים שנאמר 'והידיים ידי עשו'. עשו היה מתגאה בירושתו... ויעקב היה מתגאה בירושתו[4].

כדי להבין את דברי חז"ל אלו עלינו להבין את דרך הדרש של התורה שהיא אחת מארבע דרכים הידועים בשם פרד"ס - פשט דרש רמז סוד.
הנצי"ב מבאר את דרך הדרש ב'קדמת העמק'[5]:

...ומהא שנכתב [לכאורה] שלא בדיוק כל כך הגיעו רבותינו בכמה מקומות לדרוש איזה כוונה מענין ושלא מענין. מענין, היינו דרשות חז"ל להמתיק איזה דרוש מענין הנדבר שם, ושלא כענין, היינו כמה דרשות שהעלו שלא מענין הפרשה כלל... וזהו עצם מעלת רוח הקודש, שנכלל בו כמה כוונות.

ויש להבין מה פירוש ללמוד דבר שלא מענין הפרשה.
נמשיל משל למה הדבר דומה.
קבוצת חיילים יצאו למסע. יש גם מי שסוקר את המסע מצלמו ומתארו. כחלק מן הסקירה הוא לוקח הצידה את אחד החיילים ומראיין אותו על אישיותו ועל ההיסטוריה שלו, על המוטיבציה שלו ועל הערכים שעליהם הוא בונה את חייו.
מובן לכל, שאישיותו של החייל היא גדולה לאין ערוך ממה שמתגלה במסע. המסע הוא האדם בהתגלותו כאן ועכשיו, והאישיות היא כוללת את כולו.
כך גם בדברי תורה. יש ביטויים שיש בם עצמה רבה. יסודות רוחניים רבים מקופלים בהם, ואף על פי כן, בפסוק או בפרשה שהם באו, בא לידי ביטוי רק חלק קטן ומצומצם מעצמתם.
חז"ל בהקשבתם הברוכה לפסוקים הבינו אילו מילים או ביטויים יש בהם עצמה גדולה ויסודות רבים, והם כאילו "לקחו הצידה" את הביטויים, "ראיינו" אותם, והביאו לפנינו את הכלול בהם.
בדרך הדרש אנו מוציאים את הביטוי מהקשרו הסיפורי ודנים בו כשלעצמו. ואמנם כל מילה כוללת רעיונות רבים, ובכח יש בה עניינים גדולים היוצאים אל הפועל בהקשרים שונים.
אגב, מן התורה למדו חכמים לעשות כן גם במשנה.

אמר ר' יוחנן: כמה הלכות למשה מסיני משוקעות במשנה ואין אתה יודע מה טיבן[6].

פעמים שהשתמשו חכמים בביטוי קדום שמקופלים בו כמה עניינים ושיקעו אותו במשנה.
אף אנו צריכים להקשיב בעדינות לדברי תורה ולדברי חכמים ולקלוט ביטויים מיוחדים ולעשות מהם מטעמים כאשר אהבנו.
ואמנם כך עשו חכמים מהביטוי:

הקול קול יעקב והידיים ידי עשו.

הבינו הם שכאן מקופל הרבה יותר ממה שיש בפסוק והרבה יותר ממה שכתוב כאן, יש כאן.
זה מכוחה של רוח הקודש וזה מכוחם של חכמים וזה מגדולתה של תורה.