ובפרק הזה סייג'י מתמוטט, כי הוא לא יכול לג'נגל גם את אמא שלו, גם עבודה בבניין, וגם ראיונות עבודה למשרה מלאה. לא מפתיע. אני מכירה מישהו שנמצא במצב דומה, אבל לפחות העבודה שלו לא פיזית. אני לא הייתי עומדת בזה.
והנה, גילינו את הסיבה שמציקים לאמא. מה? מההה? תגידו, עקרות בית יפניות סובלות מפיגור שכלי ומנטליות של ילדות בנות שמונה? אבל זה ניחא. איך לעזאזל הבן של השכנה יודע בדיוק שהכוונה אליה? מה זה, כתוב בלוח המודעות השכונתי "אחראית בטיחות שכונתית, ימאדה סאן. אחראית חדשות ורכילות, הונדה סאן. אחראית הצקות לסומיקו, נישימוטו סאן"?
קצת הגזים עם הנומיוניקיישן, סייג'י. כנראה שירש את זה מהאבא שלו...
האבא ממשיך להיות חמור גרם. גם הוא עם מנטליות של ילד בן שמונה. הוא זקוק לשתי כאפות דחוף.
אין לסייג'י מה להתפלא על זה שהאמא תומכת באבא. ראשית, תסמונת שטוקהולם. שנית, זה אמור להיות חלק מדמות האישה האידיאלית - עומדת תמיד מאחורי בעלה. בכל מקרה, אם היה לו שכל הוא היה שומר את דעתו לעצמו. היא גם לא צריכה קונפליקטים נוספים, וגם לא צריך להעמיד אותה במצב שהיא צריכה לקחת צד.
אני חושבת שהתסריטאים מנסים לעשות משהו דרמטי מרגשי האשמה של מנאמי, אבל איכשהו, זה לא עובר. בסדר, היא מאשימה את עצמה בתאונה ההיא. אין "בשר" ברגשי האשם האלה, ובקושי ראו איזה סבל נגרם לזה שנפצע - משהו ברגליים שלו - ואיכשהו זה לא ממש מעורר הזדהות.
הטיפוס שמנסה לחזר אחרי הבחורה שם והיא יוצאת לו לדייטים והוא בחרדות - טויוקאווה - מעצבן לי את התחת. אבל האמת שגם אקארי מעצבנת אותי, כי תכל'ס היא שומרת אותו על אש קטנה.
