מזהירה מראש את מי שתתקשה לקרוא את התלונות שלי, אחרי שהגעתי לחודש התשיעי ועם שני ילדים גדולים בבית.
השבוע שנה מההפלה הקודמת שלי, וחוץ מחוסר השינה והסרבול, תבלתי חלק מהלילות בדמיון חוסר תנועות עובר ועוד פחות שינה.
נמאס לי. מהמשפחה המורחבת. מבן הזוג. מההתמודדות עם הילדים. מהגננת של הבת שלי (היא פשוט גדשה את הסאה היום). נמאס לי להיות כבשת הובלות וסידורים (ובסוף לשמוע מהמשפחה המורחבת שאני לא עושה מספיק). נמאס לי מלקוחות. מעניני גביה. מהעבודה בכלל. מהתחושה שהחופש שאזכה לו עם העובר בתקוה שיוולד חי ובריא - יראה בדיוק אותו דבר. ומעל לכל מהפחד שמשהו ישתבש ברגע האחרון.
בקיצור: כל יום שעובר מורט לי את העצבים.
תודה לכל מי שנשארה עד הלום, סליחה אם הרגזתי מישהי בקטגורית צרות של עשירים וכמובן חג פורים שמח.
נכון צרות של עשירים?
