תחזיקו אותי... בבקשה

[טלאים בחול]

מבינה לליבך

הנושא של חוסר גבולות מטריף גםאותי.
בגיל 18 זב כבר אבוד.

 

[koryz]

השפה שבחרת להשתמש ממש לא לעניין

גם אם מישהי משתמשת בבדיקת גבולות, או מניפולציות, או מבקשת כספים (ממש נערה חריגה.. )
להשוות את זה עם ה"מקצוע העתיק" - זה בכלל לא לעניין.
סליחה על ההתערבות, צרם לי מאוד.

 

[זהב טה ו ר]

בהחלט יכול להיות

זה דוקא מתאים לפרופיל שהפסיכולוג הציע.
וגם מתאים קצת לקשר של ילדיי עם אביהם.
&nbsp
מצד שני, כמה פעמים אפשר לשמוע איומים בנוסח "אם...אז..", שכל מטרתם לקבוע לאביה את מהלך חייו?

 

[זהב טה ו ר]

זה המקצוע השני הכי עתיק בעולם?

אני תמיד חשבתי שמדובר באוספי זבל, אבל מסתבר שיש מבחר די גדול של אפשרויות, אותם אפשר למצוא פה

בנושא שלנו, לדעתי מדובר בשני הדברים גם יחד. סביר להניח שהיא כן בודקת גבולות, ובעיקר עד כמה אבא שלה אוהב אותה. היא לא סולחת לו שהכניס עוד אשה לחייו, ואף אמרה את זה בעבר. מי אמר "תסמונת אלקטרה"?!

מצד שני, כן מדובר בנערה שמעמד כלכלי מאד חשוב לה, חשוב לה חופשות יקרות ומותגים ומסעדות, וככזו היא נמשכת יותר אל מי שיכול לתת לה את זה. זה עצוב, אבל זו גם תוצאה של חינוך, ולצערי בן-זוגי לא פעל כלל להרגעת המצב במהלך שנות התבגרותה, בעוד האם דוקא כן עשתה זאת, ולכן ככל הנראה גם זוכה ליותר כבוד.

 

[kisslali]

בשום גיל זה לא אבוד

תראי איך הם מתחילים צבא ואז איך הם מסיימים - שונים לגמרי בדרך כלל.

ללי

 

[kisslali]

צודקת - לא לעניין בכלל

 

[זהב טה ו ר]

תחזיקו אותי... בבקשה

אני מודה שמעולם לא אהבתי את הדרך שבה האמצעית של בן-זוגי, כיום בת 18, התייחסה אליו, ותמיד כעסתי עליו שהוא איפשר לה ולא העיר לה או שם לה גבולות, אבל אתמול היה השיא החדש.
הרקע: למרות שיש לה חדר אצלנו, רק שלה, היא סירבה לרהט אותו מעבר למיטה, לקשט אותו בכל דרך ואפילו לנקות אותו (היא ישנה עם טישואים מלוכלכים במיטה!!). הילדים במשמורת משותפת כל השנים, אבל היא מגיעה רק לארוחת שבת פעם בשבועיים יחד עם שאר אחיה, יוצאת, חוזרת באמצע הלילה, מתעוררת בבוקר ונעלמת שוב עד זמן השינה במוצש. אנחנו גרים במקום קטן, אמא שלה גרה 2 רחובות מאיתנו, והנערה כנראה מאד קרובה אליה ואל בן זוגה (המאהב-לשעבר).
מעבר לכך היא מגיעה אלינו רק כשהיא רוצה את האוטו או שאבא שלה ייתן לה כסף לבילויים. גם אז היא לוקחת ומיד יוצאת כי "אין לי זמן".
והשיא, שמעלה לי את החלסטרה הפעם: אתמול בן-זוגי חגג יום הולדת, אבל היא לא מצאה זמן להגיע לברך אותו. לא מצאה פאקינג חמש דקות לבוא ולתת לו חיבוק ונשיקה. ברבע לחצות שלחה סמס שהא מתנצלת, אבל היתה עסוקה בהתכוננות למבחן.
ואני כבר מאתמול מריצה בראש כל מיני תסריטים של מה אגיד לה כשתיכנס בפעם הבאה ותגיד "אפשר את האוטו?" "אפשר כסף לצאת עם החברות?". ואני יודעת שאני חייבת לשתוק, אבל כבר נהיה לי כ"כ קשה!! איזו מין בת לא מוצאת זמן לברך את אבא שלה ביום הולדתו??!

 

[kisslali]

יש כמה אופציות

אולי היא יודעת שזה חשוב לו/לך ועושה דוקא
ואולי אם הוא לא דורש או מצפה ממנה לכלום, לא מציב גבולות להתנהגות שלה, היא פשוט שמה קצוץ
אני מהמרת על האופציה הראשונה - היא מותחת ומותחת ומותחת לראות עד איפה אפשר - בודקת גבולות לראות מה עוד היא יכולה לעשות והוא עדיין יאהב אותה.
אני חושבת כמוך, שהוא עושה לה עוול שהוא לא דורש ממנה ולא מחנך אותה, אבל זה לא שלך, זה שלו. וכן זה עדיין מעצבן נורא.
חיבוק, ללי

 

[זהב טה ו ר]

אז את חושבת שזה לא מרוע?

זה גם מה שהפסיכולוג שהתייעצנו איתו אומר, שהיא בודקת כל הזמן שהוא עוד אוהב אותה (היא היחידה מהילדים שסירבה ללכת לטיפול)
אבל כ"כ כואב לי על בן-זוגי!! נערה, אישה צעירה כבר, שלא טורחת למצוא זמן לברך אותו ביום הולדתו?! לי זה נראה כעלבון עצום, אבל כמובן שאסור לי להגיד לו את זה.
קשה לי כ"כ עם ה"זה לא שלך, זה שלו" בזוגיות הזו.

 

[koryz]

למה שזה יהיה מרוע

הי זהב, קשה לי לקרוא מה שאת כותבת.
אני חושבת על עצמי ועל הקשר שלי עם בת הזוג של אבי ועד כמה שאיכות היחסים בינינו השפיעה וממשיכה להשפיע על חיי עד היום.
את כותבת שבן זוגך לא שם לביתו גבולות, אבל איך זו אשמתה?
וכשאת כותבת שהיא מסרבת לרהט את החדש זה רק אומר שהיא לא מרגישה בבית.
ישנה עם טישו מלוכלכים? אולי היא בדיכאון?
יכול גם להיות שהיא בכלל לא בקשר טוב עם אמא שלה, עצם זה שהיא לא מגיעה אליכם עוד לא מוכיח שהם בקשר טוב.

ממה שזכור לי בגילאים כאלו ילדים לא נותנים מיוזמתם חיבוקים ונשיקות, גם במשפחות "רגילות". ומה זוגך חושב על זה, האם הוא פגוע? דיברת איתו?
בכל אופן לא ברור לי למה את חושבת שזה מרוע....
אני רואה כאן מצוקה נוראית של נערה שלא מרגישה בנוח בבית שלכם, מנסה כמה שפחות להיות איתכם, במקומך - הייתי קודם כל מנסה להבין מה קורה איתה ועם אביה, ונמנעת לפעול לפני שברור לי שלא אעשה יותר נזק.
לו אני במקומך, הייתי מתעקשת או ללכת לטיפול זוגי כדי להיות כן מעורבת לפחות במה שקשור בבית שלכם, שהוא משותף. או לטיפול כלשהו בנפרד על מנת להבין מאין הרגשות הללו.
את בכלל לא "חייבת לשתוק" לדעתי עדיף שתדברי ותשתפי. אבל עדיף בשלב הראשון עם איש מקצוע נטרלי שיעזור לך להוציא את כל הדברים שלא תוכלי לשתף (תחושות ורגשות קשים כלפיה או כלפיו ובכלל) עם בן זוגך מבלי שיפגע.
לא ברור לי מאיפה הרעיון שאת לא צריכה לדבר עם בעלך, כל ה"אסור" להגיד לו.
למה אסור? מי אמר? ומה טוב בלשתוק ולצבור עלבונות, אולי בעבר החלטתם שאת שותקת או שאת החלטת או שכך יצא בלי שתכננתם, יכול להיות שהיום המצב שהתאים בעבר כבר לא נכון עבורך. אבל כדי שדברים ישתנו, רצוי שתדברי ומיוזמתך ורצוי שתהיי רגועה יותר כי גם הדרך חשובה.

 

[זהב טה ו ר]

ומה אגיד לו? "תקשיב, זה ממש מגעיל שהבת שלך..

לא מצאה עבורך זמן?"
נראה לך שהוא לא מרגיש ככה בעצמו? למה שאזרה לו מלח על הפצעים?
&nbsp
לא אפרט כאן, אבל הילדה היא שליחה של אמא שלה. שתיהן אף הודו בזה ישירות.
היא בחרה לא להרגיש אצלנו בבית (כן - היא אמרה גם את זה ישירות), בחרה לא להשתלב בקשר ששאר הילדים רקמו אחד עם השני, ובחרה לתת מקום מרכזי בחייה לבן-הזוג המפנק-כלכלית של אמא שלה, בעודה מדירה את אבא שלה מחייה, אלא כשהיא רוצה ממנו משהו.
&nbsp
עם או בלי קשר למשפחות מפורקות ומורכבות, לפעמים יש אנשים שיטחיים ונרקסיסטים.
&nbsp
וכמו שאמרה ללי, לא משנה כמה אוהבים את בן-הזוג, יש דברים שהוא צריך להתמודד איתם בעצמו, שהם "שלו", ואנחנו יכולות רק לעמוד מהצד ולתמוך.

 

[koryz]

מובן שלא

התכוונתי שהיית יכולה לשאול אותו עובדתית, האם הוא שם לב ונפגע מכך שהבת לא יצרה איתו קשר עד חצות.
ממה שאת מספר זה בלתי אפשרי כרגע מכמה סיבות:
הראשונה, את יותר מדי עמוסה רגשית.
ושנית, המצב הרבה יותר מורכב. דעתי היא שבשלב הזה מוטב להעזר באיש מקצוע כדי שלא להרוס את הקשר שלך עם בן הזוג או את הקשר בין בן זוגך לבתו.

אולי אפילו כדאי לך להתחיל מאיזה טיפול פרטי שיאפשר לך להוציא רגשות בחופשיות.. למרות שהפורום מתאים לא פחות
אבל זה לא כמו שיחה עם איש מקצוע קבוע שיכול גם לייעץ לפעמים. (מטפל זוגי, מאמן אישי וכו').
זכותך המלאה להרגיש טוב בבית שלך
זכותך המלאה להרגיש שותפה בזוגיות
אני לא מסכימה עם זה שאת צריכה "לעמוד בצד" ולתמוך
אם את תומכת, את שותפה
ואם את שותפה, יש לך חובות וגם זכויות!
ואם את עומדת בצד - אין לך שותפות, אין לך אחריות, זה לא המצב.
את גרה עם בן הזוג. את בכלל לא בצד..
ואם תדעי שלבן זוגך באמת לא אכפת מיום ההולדת, כפי שללי אמרה, תדעי שזה "שלו", ויכול להיות שמפריע לו פחות (ואם מפריע לו זו הזדמנות לחשוב ביחד איך משנים את ההתנהגות שלכם שתשפיע על שינוי בתגובה של הבת)
יכול להיות שבדיון משותף תחליטו שאתם שוטפים בכל זאת את החדר של הבת, או מחליטי לרהט אותו בכל מקרה (זה הרי הבית שלכם).
אולי אם תביני שהבת לא מנסה לפגוע בך, ושאולי היא בדיכאון ונמצאת במצב רע כי היא צריכה להסתדר עם אמא שלה שלא מסתדרת איתכם
תוכלי לגלות כלפיה חמלה, ולכעוס פחות
אבל כדי שתוכלי לעשות זאת עליך לגלות חמלה ראשית כלפי עצמך.
לדעתי אין שום סיבה שבעולם שתרגישי שקולך לא נשמע בבית שלך.

לגבי מה שהבת אומרת, היא יכולה לומר. אתם בוחרים איך להתייחס
תזכרי שהיא נערה צעירה, עמוסה בהורמונים, שהיום מחליטה משהו אחד ומחר אחר, והיא תלויה בך ובאביה ולא להיפך. מה גם שאולי לא נעים לה עם המחשבה שאביך בחר בך ולא באימא שלה כזוגתו, אולי לפעמים גם לה קשה איתה אבל בניגוד לבן זוגך היא לא יכולה להיפרד ממנה.

זהב, יש לך המון כוח שאת לא מתייחסת אליו בקשר הזוגי- ואת יכולה לבחור אחרת ולפעול אחרת.
את חושבת שאת יכולה להמשיך בצורה כזו? את מאמינה שאת יכולה להמשיך לספוג ולספוג לנצח? נראה לי מובן שבשלב מסוים משהו יתפרץ
ולכן, נראה לי עדיף שתפתחי את זה באופן יזום עם איש מקצוע
כי גם אם לבן זוגך אין בעיה עם זה שהבת שכחה את יום ההולדת, לך זה מפריע
ואתם חייבים להתחשב גם ברגשות שלך.
ואם זוגך כרגע לא מעוניין בטיפול זוגי ביחד איתך - תתחילי לדאוג לעצמך גם בלעדיו. מגיע לך להרגיש טוב. ויש דברים שאת יכולה לעשות שישפרו, לטווח הקצר (למשל טיפול פרטני) ולטווח הארוך (כיעוץ זוגי) את הרגשתך.

 

[זהב טה ו ר]

טעות בידייך, לדעתי

לא אתייחס לחלק מהדברים עקב צינעת הפרט, אלא לציין שהם מושתתים על הנחות שגויות עובדתית ממה שכתבת.
בשורה התחתונה, בפרק ב' אנחנו צריכים לזכור כל הזמן שבקשר שבין הורה לילדיו, אנחנו תמיד נהיה שחקן מישנה או אפילו חלק מהקהל, ולעולם לא נהיה התסריטאי, הבמאי או אחד השחקנים הראשיים. יש פער עמוק בין "תומכת" לבין "בעלת זכויות וחובות באופן שווה". אין שום קשר לכך שזה גם הבית שלי, או שההתנהלות בין בנזוגי לילדיו משפיעה גם עלי ועל הילדים שלי.
כפי שאני חוזרת ואומרת למטופליי

, אתה אינך יכול לגרום למישהו אחר לחשוב כמוך, או להשתנות בכל דרך שהיא, אלא רק לשנות את עצמך ואת תגובתך לאחר. את צודקת בכך שלי ולבן זוגי יהיה יותר קל אם היינו מטפלים בנושא הזה באופן מקצועי, אבל בהתחשב בגילה של הנערה ובעובדה שאנו כמעט לא רואים אותה, החלטנו שזה לא בסדר העדיפויות שלנו כרגע, ולי יש את הפורום הזה לשתף בו את תסכוליי

תודה על התייחסותך לפוסט שלי

 

[איילה421]

היי זהב,

שני דברים: הראשון - סתם אנקדוטה למחשבה לכולנו: הבן שלי, הביולוגי, היקר והאהוב, קם לו ביום ההולדת שלי, התגלח,הסתדר, ויצא לו לצבא...בלי לברך אותי ובלי להתייחס.....נורא נעלבתי....אחה"צ הוא שולח לי סמס:"אמאאא, למה לא הזכרת לי שהיום זה היום הולדת שלך???" חחחח, וכמובן ששלח פרחים ושוקולדים וכו'.
אבל עוד לפני ששלח את הפרחים, התגובה שלי הייתה: איזו חוצפן...מה אני צריכה להזכיר לו וכו' - בקיצור- גם הוא מתקשר בעיקר שצריך כסף/אוטו/אוכל וכו'...
אממה? זה הבן האהוב שלי ויש לו גישה ישירה ללב שלי...ואני מעבירה לו כי הוא גם יודע לתת ואני בטוחה בו והוא בטוח בי.
זה גיל שהכותרת שלו: אין עוד מלבדי...גיל שהם פשוט אגואיסטים...רק שלביולוגים הלב פתוח ורחב..
אם זה היה קורה לאחת מהבנות של בן הזוג - כלפיו כמובן- או או כמה שהייתי כועסת........
ולעניין השני - הילדה של בן זוגך נשמעת כועסת מאד, לא רואה בביתכם את הבית שלה ומחוברת לאמא ולזוגי שם (למרות שאולי גם שם היא עושה להם קטעים שאתם לא יודעים.) לא רואה טעם בלסובב את הסכין עוד יותר ולהעיר לבעלך. בשביל מה? הוא יודע ורואה הכל.
זמן, אוירה מקבלת, חיוכים...ואל תשכחי שהיא ילדה עדיין. גיל 18 זה כלום. כפי שאת אולי זוכרת - הילדים של הזוגי שלי היו בשיא ההתנגדות בגיל הזה - פשוט מיררו לו את החיים, לו, לי ולילדי..עברו כמה שנים...קיבלו שכל, ראו שאני והבנים שלי לא הולכים לשום מקום, התחילו להבין את החיים, היום כשהם בני 28,27,25,23, עדיין קשה להם אבל כבר למדו להתנהג...
סבלנות - נסי לא לשפוט אותה - החיים שלה מסובכים כנראה, מה גם שלא מזמן איחדתם בתים (שנה אם אני לא טועה? זה זמן לא ארוך לקבל שינוי כזה דרמטי).
בקיצור - אחרי שעברתי את זה ועשיתי את כל הטעויות, עצתי לך: לחשוק שיניים, לעבור הלאה,לא לתפוס אותה בקלקלתה (ואוי כמה שזה קשה...)

 

[1Shir]

ללי - הנה הודעה דומה להודעתי, רק כתובה מהזווית שלכן.

 

[זהב טה ו ר]

אין לי בעיה ללמוד מטעויות של אחרים

כמעט 750 יום, אבל מי סופר...

&nbsp
את צודקת, כמובן. הייתי מתייחסת אחרת לו אחד מהילדים שלי היה מתנהל כך כלפיי בענין היומולדת. אני מודה שלא חשבתי על זה כלל. תודה שהארת את עיניי ונתתי לי פרופורציה אחרת לארוע.
אוף. במחשבה שניה יצאתי די קטנונית.
אבל בשביל זה הפורום הזה קיים, לא?

 

[איילה421]

הזמן עובר מהר לאחרים

ובדיוק בשביל זה הפורום קיים. את לא יוצאת קטנונית, אני חושבת שכל הרגשות לגיטימיים.

 

[1Shir]

בלת"ק

את ממש לא מכבדת את בן הזוג שלך
תני לו חופש להחזיק בערכי הורות שונים משלך
ובתור מישהי שהיא גם ובעיקר הבת בסיפור, כואב לי וגם מכעיס אותי שעינך צרה בה
היא נערה מתבגרת, היא ילדה, הוא אבא
אני מניחה שתחושתך נובעת מאהבתך לאביה, שזה טוב, אבל את בעצם עושה ההפך
כבדי אותו ואת דרך ההורות שלו ואת העובדה שהוא אוהב את בתו כמו שאב צריך לאהוב - ללא תנאים
הויכוח על ערכים ואם וכמה לתת פשוט לא רלוונטי כאן
יש שנותנים הכל יש שלא נותנים כלום אבל בינו לבינה לדעה שלך אין מקום

אולי אני תוקפת אותך כשרק רצית לפרוק אבל אולי אם תביני כמוני את הדברים זה כבר לא יכעיס אותך כ"כ

מסכן בן-זוגך שאת כועסת עליו

(וכמובן גם מסכנה הנערה שאלה תחושותיך, אבל בלי ציניות ו/או מרירות, זה מן הסתם פחות מעניין אותך)
לדעתי - אם את אוהבת אותו נסי לכבד אותו ולתמוך בו גם אם אינך מסכימה איתו

אם אינך מצליחה לעשות זאת - לדעתי הבעיה מקורה בדברים לא פתורים אצלך (קנאה שילדיך זוכים ליחס פחות נדיב?)
אם את שלמה עם עצמך - לדעתי אין לך סיבה לכעוס
לא עליו ולא עליה

אני מצטערת אם הודעתי הכעיסה אותך (מאוד מקווה שלא) - אין בי רצון להתווכח

 

[kisslali]

מה זה?

משהו לא מסתדר לי: את מתקיפה בלי הפסקה ואז אומרת "אני מצטערת אם הודעתי הכעיסה אותך"? אז לא, את לא מצטערת והכוונה של ההודעה שלך הייתה להכעיס את הכותבת.
ברור לך שאת הכותבת לא מעניין איך מרגישה הנערה ואיך לא, בן הזוג והנערה מסכנים...
ואז הגענו לרגע השיא: "(הבעיה) מקורה בדברים לא פתורים אצלך (קנאה שילדיך זוכים ליחס פחות נדיב?)" - איך להגיד בעדינות: אין הגמל רואה את דבשתו..

ועכשיו לסגנון הורות: הורות אינה תואר:הורות היא פועל. תפקידו של הורה, גם אם הוא גרוש, להכין ילד לחיים כבוגר. בחיים, מה לעשות, אם לא נותנים לא מקבלים. בכל גיל יש מקום להתנות נתינה, לעיתים זה רק מחווה כמו להגיד תודה וסליחה.
כשחיים במשפחה מורכבת, סגנונות הורות שונים הם נושא בעייתי. לא לשים שום גבול לילד אחד כשבאותו בית חיים עוד ילדים, זה לא סגנון הורות, זה יותר כמו חוסר התמודדות. וזה אחלה שזו בחירה של אותו הורה, אבל מה עם הילדים האחרים?

ללי

 

[1Shir]

על ראש הגנב בוער הכובע (גם אני מכירה פתגמים)

כפי שכבר כתבתי, הכוונה שלי היתה לא להכעיס ולא להתווכח, אלא להציג את דעתי, אבל מכיוון ששברת שיאים, אני נאלצת להגיב. כנראה שאת זאת שמחפשת להכעיס, אחרת לא היית מעלה על דעתך שזאת היתה כוונתי.

יש לי חדשות עבורך: אין לך מונופול על הגדרת תפקידו של הורה. גם לזהב אין, וגם לי אין. כל הורה מחליט עבור עצמו, ואני הצעתי לזהב שתכבד את החלטותיו של בן-זוגה. לא רלוונטי אם היא, אני או את מסכימות איתן או לא.

באופן ענייני לשאלתך אני מרחיבה לגבי הילדים האחרים שמההודעה של זהב הבנתי שכל המצב שם מבחינת הילדה הזאת שונה לעומת הילדים האחרים.
זה כך במידה רבה של היגיון, כי היא כבר בת 18, מנהלת את זמנה בעצמה, מחלקת אותו בין חברים, תחביבים ומבחנים, זאת כבר לא ילדה שבאה לאבא יומיים קבועים בשבוע, אלא מתנהלת לפי הלו"ז שלה, לדעתי זה טבעי, ובמשפחה שלי אף אחד לא נעלב אם לא באים אליו ביומולדת או אם מתקשרים רק יום אח"כ, או אם בכלל אין זמן להגיע, יש משפחות עם גישה של חופש, יש משפחות עם פחות, יש משפחות עם גישה של נתינה אינסופית לילדים, יש משפחות שלא נותנים כלום, יש הרבה באמצע... כאמור. אני לא מבינה למה מלבד קנאה זה אמור לעורר כזה כעס. אם כל אחד שלם עם עצמו ועם ההורות שלו, לא צריך לפתוח עיניים על אחרים.
אני מודה שההאשמות שלך וההתנשאות שלך היו לי מאוד לא נעימים, ואני מאוד מקווה שהעיניים של זהב קראו אותי אחרת ממה שאת קראת אותי.
זאת הדעה שלי, ובאמת שאין לי חשק להתנצחויות.
סופ"ש נעים, ואני מקווה שתחזרי בך מההאשמה הקשה שהאשמת אותי, אני בנאדם שרוצה שיאהבו אותו, ושונא להכעיס, ואני בכלל לא בטוחה שהיא לשיטתך כעסה, אולי רק את כעסת.