משהו שקראתי בפייסבוק
בהקשר לדיון שהתפתח על הגניבה של בוקי נאה בתוכנית הישרדות, נתקלתי באחת התגובות מאת בחור בשם אדר אבישר:
"פרשיית בוקי נאה אשר נשאבתי אליה בעל כורחי והדיון המאולץ של "האם הוא בסדר או לא בסדר"... והאם תורג'י צדק או שבוקי צדק... מחזרים אותי לשעורי התקשורת של שלום רוזנפלד באוניברסיטת תל אביב...
אדגיש ואומר, שהכאב האמיתי שלי ככותב, כעיתונאי לשעבר, הוא שבכל חיי המקצועיים כעיתונאי, כפרשן, כעורך וככותב מאמרי מערכת לא זכיתי לכמות כזו של תגובות כמו רבע הפוסט הזה שפרסמתי בפייס – בוק. פרסום שנועד לאמר, היי, תתעוררו יש חיים מעבר למה שתורג'י אמר, או בוקי גיהק.... יש חיים, והם לא בדיוק מחייכים אלינו כרגע... האמינו לי... לפני כחודש וחצי ישבתי בפגישה בד' אמות עם נשיא ארצות הברית אובמה.... יש בעיות הרבה יותר כבירות מכמה פעמים בוקי נפח ואיזה יופי שענת הראל לא זכתה במיליון.
הביטו מעט מסביבכם.... אני מודע לכך שלא כל אחד למד אצל ד"ר אמאל ג'מאל את "התיאוריה הביקורתית" - הניאו-מרקסיזם ואת הגישות של הקונפליקט. אבל מה שהיה נכון בהיסטוריה האמריקנית עת השלטון ו אליטת הממון עשו כדי להסוות את המצוקות החברתיות שנבעו ממהומות השחורים או בעקבות המלחמה בוייטנאם, נכון לישראל של שנת 2012 :" המחאה החברתית גוועה, הדלק מתייקר, יש איום קרוב וממשי למלחמה אזורית, אין מספיק מסכות אב"כ, עיתונים ותחנות טלוויזיה נסגרים מספר המובטלים מאמיר והציבור (והתקשורת) מתעסקים בכמה פעמים בוקי הפליץ.... ומה לבשה אנה אהרונוב ואיך היא תנהג בג'יפ אם אין לה רישיון.
התיאוריה הביקורתית משתקפת במלוא עוצמתה ולעיתים אני מיצר על כך שסיימתי מזמן את חוק לימודי האקדמיים כי אחרת הייתי יכול לכתוב 7 עבודות סמינריוניות על אך שהתקשורת הנשלטת בידי האליטות הכלכליות והפוליטיות (מישהו אמר שלדון אדלסון ? ), מפיצה "תעשיית תרבות" רדודה ולעתים אלימה, שיוצרת "תודעה כוזבת" של אושר צרכני. כמעט כמו הקיסרים שבנו את הקולוסאום ברומא שם נערכו קרבות בין גלדיאטורים לעבדים כך האליטות והשלטון מספק להמונים המשועשעים חומר גלם להתעסקות שמסיחה את דעתו מהבעיות הקיומיות האמיתיות ובכך שהציבור צמוד במעין קדושה אלוקית למסך הקטן שלו ב HD הוא שוכח לזעוק ולמרוד ויוצר שקט לשלטון להמשיך ולהאמיר את מחירי הדלק, לנהוג בחוסר הגיון מדיני ומונע הפיכות פוליטיות ושינוי החברתי.
פוסטמן ומאירוביץ, תלמידיו של מרשאל מקלוהן, פרסמו את מחקרים בשנות ה 80 כי התקשורת גורמת ל"אבדן הילדות", וזאת באמצעות שבירת מבנה המשפחה ושבירת מבנה הידע המסורתי של ההורים. המחקרים שלהם הוו הרחבה את משנתו האפוקליפטית של מקלוהן לגבי השימוש המסוכן של האליטות בתקשורת, המשנה את אופני הקליטה של החושים והחשיבה. החלחול של גישות אלו לסדר היום בישראל נעשה אקוטי לאור העובדה שכיום מרבית ממשדרי הטלוויזיה הפופלרית בישראל הם משדרי ריאליטי, וגם העיתונות הכתובה בוחרת לעצמה להבנות על הרייטינג המסחרי הקשור במשדרים אלה על ידי סיקור הריאליטי הזה או בעקיפין על ידי הרחבת שטחי כתבות בדבר "הכדורים הפסיכיאטריים שניתנו באח הגדול".
כל אלה בצירוף רעיונות פוסט-מודרניים, שדחקו עוד לפני כשני עשורים את הפרדיגמה הפונקציונליסטית הוותיקה, שהתבססה בישראל על ידי אליהוא כץ אבי תורת "מדורת השבט" המחקר דהיום, כולל העבודה האקדמית שלי בתחום פרשיית קצב, עוסקת בשיח ההגמוני, בתדמיות ובהטיות. במיוחד בבחינת הטשטוש בין התרבות הגבוהה לפופולארית, והפלורליזם המודרניסטי הנתפס כ"עתיק" מפנה מקומו ל"רב-תרבותיות" של קבוצות "שוות אך שונות".
הפרשיה הזו של "הישרדות, מחייבת בראש וראשונה את מערכת החינוך להעמיק את לימוד הביקורתיות של התקשורת.. ללמד את התלמידים לדעת לעשות אבחנה בין מציאות למציאות תקשורתית. כפי שלומדים בכיתות הראשונות בבית הספר היסודי להבין טקס, הבנת הקריאה ואוריינות, כך יש ללמד את התלמידים לדעת לבקר את מה שנצפה או נכתב בעיתון. לדעת לעשות את האבחנה בין שאו טלוויזיוני לבין מציאות ושהבעיות המרכזיות של החברה שלנו נמצאות הרחק הרחק מהסלון הנוח שבו ניצב מקלט הטלוויזיה שלנו.."
אני חושבת שהוא מאוד צודק
