הערב יחול יום השואה.
זה הזמן לעצור רגע את מה שאנחנו עושים ביום יום, את
דרך החיים בה בחרנו ולחשוב על אלו שלא ניתנה להם
אופציה לחיות ולהבדיל אלף אלפי הבדלות לחשוב על אלו
הבאים אחרינו, מה אנחנו מנחילים להם.
בפסח, בהגדה, קראנו "והגדת לבנך" ודווקא ביום השואה, האמירה
הזו מקבלת משמעות גדולה יותר :
מספר ניצולי השואה הולך ופוחת, עדויות הראיה נעלמות
לאט לאט ואת מקומן תופסות עדויות השמיעה.
ביום הזה, אני לפחות, רואה כשליחות את חובת העברת
זיכרון השואה הלאה, לילדים, לדורות הבאים.
הסבים והסבתות שלי, שרדו את השואה, אך, הם מיעטו לדבר על כך.
הם נשאו את צלקות השואה על בשרם ובעיקר בנישמותיהם, אך לא
רצו להעביר את הסיפורים הלאה.
מעולם לא שמעתי את סבי מדבר על זה. בתיכון, כשהיתה
משלחת לגרמניה הוא התעקש שאטוס אך מעולם לא נימק.
היום, כשאני כבר יודע שצריך להתעקש - הם כבר אינם.
השואה היא הבור הכי עמוק שלנו ופיסגת האוורסט שלנו מצד שני.
שרדנו רצח עם והפכנו למדינה מובילה (כן, תמיד ניתן להתווכח על
נכונות המילה) ועם גאה.
לזכור, לא לשכוח ולדאוג שלא ישכחו !!
