המחשבות שלי זזות בסלאלומים
יש לי קשרים עם אנשים והם מספרים לי מה שהם רוצים.
וגם אני מספרת להם מה שאני רוצה.
לרוב אני מעדיפה לספר למי שלא רוצה לשמוע.
אז יש מי שלא רוצה לשוחח איתי. הייתי בשמחה מספרת לו
אבל כשהוא ירצה, זה יהיה מאוחר מידי
מאוחר מידי, כי כנראה שלא אהיה באותה המצוקה
מאוחר מידי, כי אם אצליח שלא להתאבד, זה כבר לא ישנה
מאוחר מידי, כי לא באמת הייתי צריכה את העזרה שלו
אם הייתי צריכה מקרה חירום, הייתי ניגשת כנראה לחדר מיון
יש את ער"ן, אם הייתי רוצה שיחה טלפונית
המצוקה שלי היא נפשית
ולא תמיד מתחשק לי לספר עליה כשהם מתפנים
לא תמיד היא קיימת
כשהם (הכוונה לסביבה) כבר יכולים להענות
אני זוכרת שיחות שהיו לי עם אנשי מקצוע בעבר
פסיכולוגים ומטפלים אחרים שסיפרו לי
על מטופלים שהיו להם ופגעו בעצמם
ואיך אנשים פוגעים בעצמם (לרוב בגפיים)
איך פסיכולוג היה מרגיש אם מטופל שלו היה מתאבד?
כמה אפשר לצפות מאיש מקצוע שיהיה זמין לתקשורת בין הפגישות
ומה קורה אם יש מקרי חירום חריגים?
(מניסיוני לרוב מטפלים מוכנים לשיחות קבועות או במקרה חירום חריג שיחה אחת קצרה של מספר דקות, עם מטופל קבוע)
נדמה שיש פנטזיה של אנשים בפורום להתאבד
לא רק בגלל הרצון לא לסבול אלא
כדי "להזיז" למישהו שנראה אדיש מידי
כדי בכל זאת לגרום לאנשים "להבין", גם אם מאוחר מידי
יש לי כמה חברות קרובות
ויש לי חברות חדשות, אחת היא 'הפסיכולוגית' שלי
היא אינה פסיכולוגית אבל יש לה חכמה פנימית
וכשנפגשנו הרגשתי שנוצר בינינו "קליק" (היא אמרה שזה קורה לה עם כל אחת)
אבל בכל זאת ניפגש ככל הנראה השבוע לפעילות משותפת שמעניינת את שתינו
קניתי בגדים - ממש סטוק, במחיר מציאה
וקניתי איפור בצבעים נועזים. הצבעים משדרגים לי את ההרגשה! וגם את המראה
אני מקבלת מחמאות ושאלות על זוגיות האם אני פנויה??.. ואנשים שלא מכירים אותי מציעים לי עבודה
אני יוצאת לא מעט מהבית ונמצאת בחברה משכילה שמעריכה אותי, לפחות זו הרגשתי.
אבל
אני מוצאת שלא מעט פעמים כשמישהו מסכים איתי ומעריך אותי
אני בדיכאון
ומצד שני גם כשמתווכחים איתי
אני לא מרוצה
וכשאני צריכה עזרה
אין לי למי לפנות
מכיוון שכל מי שרוצה לעזור לי
לא יתן לי את מה שאני באמת צריכה ורוצה
נראה שלפעמים אני מתחברת למי שלא רוצה להציע לי מה שהוא יכול
אני מודאת שהוא בשום פנים ואופן לא רוצה לעזור ואז,
צריכה נואשות את העזרה שלו.
אולי כי הוא מתייחס אלי בצורה שנדמה לי שמגיעה לי
בזילזול
מבחינתו "יש חדר מיון", ואם קשה לי אני יכולה להתאבד...
יכול להיות שאיכפת לו ממני, אבל
היכן שהוא בין האיכפתיות
לבין הנכונות לסייע לי במקרה חירום יהיה פער
הפער הזה הוא אולי סמל לריקנות שיש בי
והקשיחות הנפשית שלו יכולה למלא את הפער ואת הריקנות שבהרגשתי?
זה לא שהוא יתן לי "למות" נפשית
כי הרי אני כבר מתה ממזמן אלא שדרך הקשר הקשה איתו אני אזכה למשש את הריקנות שבתוכי
ודרך הקשר איתו אני אגלה כמה שאני כן רגישה ונושמת וסובלת ואזכה בחיי מחדש?
מצד שני אולי זה גם הימור, האם אכן מדובר רק ב"תחושת מוות נפשית"
וגם אם מדובר "רק" ב"תחושת מוות נפשית" האם לא סביר לצפות ממטפל נפשי לעזור למטופל? האם יש מטופלים שמסתפקים בטיפול אחת בשבוע במקרים כאלו?
שעה או שעתיים, פעם או פעמיים בשבוע יכולים להספיק? - ומה אם הם לא מספיקים?
למה יש מטפלים נוקשים שאינם מוכנים להגמיש מעט את הכללים במקרה הצורך?
וחשוב לא פחות, למה כשאני מוצאת מטפלים שכן מוכנים ורוצים לעזור לי, למה אני לא נעזרת בהם?
לא. אני צריכה לחפש מטפל שלא ירצה בי. גם כאלו יש...
לא קשה לי מידי לא נפשית ולא פיזית
אבל יש בגופי תסכול
אולי אני צריכה לעשות יותר כושר?
נדמה שבאותה מידה שיש בי רצון עז לחיות, לפגוש אנשים אחרים ולהתפתח
יש בי גם רצון מקביל לחקור את המוות
אולי לא ממש להתאבד אלא רק לפגוע בעצמי קלות
ומצד שני מה זה קלות?
מה יתן לי לחיות עם צלקות?
מה הטעם אם אני צריכה עזרה ואין אף אחד שרוצה לעזור לי
היום אני לא מרגישה בדיכאון
היום יש לי כוחות להתאבד
ויש לי כמו רצון להרגיש את המוות
שלי
להרגיש את הדם
או אולי בעצם
להרגיש מה זה יעשה לאנשים שאני אוהבת
כשהם מתעלמים ממני כשאני במצוקה קשה
ולמה אני צריכה להתאבד כדי להרגיש שאיכפת להם
ולמה הם לא מוכנים בשביל מקרה חירום להזיז את הערכים המקודשים שלהם
בזמנו כשהיה לי קשה גם בטיפול הייתי בו זמנית עם 3 מטפלים לתקופה.
אני לא חושבת שהייתי נתקלת בבעיה למצוא מטפל שירצה לראות אותי.
אם הייתי רוצה בכך
מדוע שלא ירצו? יש לי אפשרות כלכלית וגם אם לא הייתה - יש אלטרנטיבות מסובסדות וזולות יותר
אני מכירה מטפלים שמטופלים שלהם התאבדו
ואני יודעת כמה שהם - שהיו בעבר קשיחים וקשים התגמשו כתוצאה מכך
עבור המטופלים הבאים
והייתי רוצה שיתגמשו כך בשבילי
להתאבד אני לא רוצה.
אני תוהה האם רק התאבדות יכולה לגרום למטפלים להתגמש?
האם יש תקווה גם לאנשים שאינם רוצים להתאבד? מה דעתכם?