[בילי79]

המחשבות שלי זזות בסלאלומים
יש לי קשרים עם אנשים והם מספרים לי מה שהם רוצים.
וגם אני מספרת להם מה שאני רוצה.
לרוב אני מעדיפה לספר למי שלא רוצה לשמוע.
אז יש מי שלא רוצה לשוחח איתי. הייתי בשמחה מספרת לו
אבל כשהוא ירצה, זה יהיה מאוחר מידי
מאוחר מידי, כי כנראה שלא אהיה באותה המצוקה
מאוחר מידי, כי אם אצליח שלא להתאבד, זה כבר לא ישנה
מאוחר מידי, כי לא באמת הייתי צריכה את העזרה שלו
אם הייתי צריכה מקרה חירום, הייתי ניגשת כנראה לחדר מיון
יש את ער"ן, אם הייתי רוצה שיחה טלפונית
המצוקה שלי היא נפשית
ולא תמיד מתחשק לי לספר עליה כשהם מתפנים
לא תמיד היא קיימת
כשהם (הכוונה לסביבה) כבר יכולים להענות

אני זוכרת שיחות שהיו לי עם אנשי מקצוע בעבר
פסיכולוגים ומטפלים אחרים שסיפרו לי
על מטופלים שהיו להם ופגעו בעצמם
ואיך אנשים פוגעים בעצמם (לרוב בגפיים)
איך פסיכולוג היה מרגיש אם מטופל שלו היה מתאבד?
כמה אפשר לצפות מאיש מקצוע שיהיה זמין לתקשורת בין הפגישות
ומה קורה אם יש מקרי חירום חריגים?
(מניסיוני לרוב מטפלים מוכנים לשיחות קבועות או במקרה חירום חריג שיחה אחת קצרה של מספר דקות, עם מטופל קבוע)

נדמה שיש פנטזיה של אנשים בפורום להתאבד
לא רק בגלל הרצון לא לסבול אלא
כדי "להזיז" למישהו שנראה אדיש מידי
כדי בכל זאת לגרום לאנשים "להבין", גם אם מאוחר מידי

יש לי כמה חברות קרובות
ויש לי חברות חדשות, אחת היא 'הפסיכולוגית' שלי
היא אינה פסיכולוגית אבל יש לה חכמה פנימית
וכשנפגשנו הרגשתי שנוצר בינינו "קליק" (היא אמרה שזה קורה לה עם כל אחת)
אבל בכל זאת ניפגש ככל הנראה השבוע לפעילות משותפת שמעניינת את שתינו
קניתי בגדים - ממש סטוק, במחיר מציאה
וקניתי איפור בצבעים נועזים. הצבעים משדרגים לי את ההרגשה! וגם את המראה
אני מקבלת מחמאות ושאלות על זוגיות האם אני פנויה??.. ואנשים שלא מכירים אותי מציעים לי עבודה
אני יוצאת לא מעט מהבית ונמצאת בחברה משכילה שמעריכה אותי, לפחות זו הרגשתי.
אבל
אני מוצאת שלא מעט פעמים כשמישהו מסכים איתי ומעריך אותי
אני בדיכאון
ומצד שני גם כשמתווכחים איתי
אני לא מרוצה
וכשאני צריכה עזרה
אין לי למי לפנות
מכיוון שכל מי שרוצה לעזור לי
לא יתן לי את מה שאני באמת צריכה ורוצה
נראה שלפעמים אני מתחברת למי שלא רוצה להציע לי מה שהוא יכול
אני מודאת שהוא בשום פנים ואופן לא רוצה לעזור ואז,
צריכה נואשות את העזרה שלו.
אולי כי הוא מתייחס אלי בצורה שנדמה לי שמגיעה לי
בזילזול
מבחינתו "יש חדר מיון", ואם קשה לי אני יכולה להתאבד...
יכול להיות שאיכפת לו ממני, אבל
היכן שהוא בין האיכפתיות
לבין הנכונות לסייע לי במקרה חירום יהיה פער
הפער הזה הוא אולי סמל לריקנות שיש בי
והקשיחות הנפשית שלו יכולה למלא את הפער ואת הריקנות שבהרגשתי?
זה לא שהוא יתן לי "למות" נפשית
כי הרי אני כבר מתה ממזמן אלא שדרך הקשר הקשה איתו אני אזכה למשש את הריקנות שבתוכי
ודרך הקשר איתו אני אגלה כמה שאני כן רגישה ונושמת וסובלת ואזכה בחיי מחדש?
מצד שני אולי זה גם הימור, האם אכן מדובר רק ב"תחושת מוות נפשית"
וגם אם מדובר "רק" ב"תחושת מוות נפשית" האם לא סביר לצפות ממטפל נפשי לעזור למטופל? האם יש מטופלים שמסתפקים בטיפול אחת בשבוע במקרים כאלו?
שעה או שעתיים, פעם או פעמיים בשבוע יכולים להספיק? - ומה אם הם לא מספיקים?

למה יש מטפלים נוקשים שאינם מוכנים להגמיש מעט את הכללים במקרה הצורך?
וחשוב לא פחות, למה כשאני מוצאת מטפלים שכן מוכנים ורוצים לעזור לי, למה אני לא נעזרת בהם?
לא. אני צריכה לחפש מטפל שלא ירצה בי. גם כאלו יש...

לא קשה לי מידי לא נפשית ולא פיזית
אבל יש בגופי תסכול
אולי אני צריכה לעשות יותר כושר?

נדמה שבאותה מידה שיש בי רצון עז לחיות, לפגוש אנשים אחרים ולהתפתח
יש בי גם רצון מקביל לחקור את המוות
אולי לא ממש להתאבד אלא רק לפגוע בעצמי קלות
ומצד שני מה זה קלות?
מה יתן לי לחיות עם צלקות?
מה הטעם אם אני צריכה עזרה ואין אף אחד שרוצה לעזור לי
היום אני לא מרגישה בדיכאון
היום יש לי כוחות להתאבד
ויש לי כמו רצון להרגיש את המוות
שלי
להרגיש את הדם
או אולי בעצם
להרגיש מה זה יעשה לאנשים שאני אוהבת
כשהם מתעלמים ממני כשאני במצוקה קשה
ולמה אני צריכה להתאבד כדי להרגיש שאיכפת להם
ולמה הם לא מוכנים בשביל מקרה חירום להזיז את הערכים המקודשים שלהם

בזמנו כשהיה לי קשה גם בטיפול הייתי בו זמנית עם 3 מטפלים לתקופה.
אני לא חושבת שהייתי נתקלת בבעיה למצוא מטפל שירצה לראות אותי.
אם הייתי רוצה בכך
מדוע שלא ירצו? יש לי אפשרות כלכלית וגם אם לא הייתה - יש אלטרנטיבות מסובסדות וזולות יותר
אני מכירה מטפלים שמטופלים שלהם התאבדו
ואני יודעת כמה שהם - שהיו בעבר קשיחים וקשים התגמשו כתוצאה מכך
עבור המטופלים הבאים
והייתי רוצה שיתגמשו כך בשבילי
להתאבד אני לא רוצה.
אני תוהה האם רק התאבדות יכולה לגרום למטפלים להתגמש?
האם יש תקווה גם לאנשים שאינם רוצים להתאבד? מה דעתכם?

 

[מישהי1632]

רוצה לספר עוד, בילי?

מה גורם לך להרגיש כך?
אולי תחליפי מטפל? מטפל טוב אמור לעזור לך גם בלי איומי התאבדות.

 

[בילי79]

היי מישהי, תודה על ההתעניינות

הכתיבה שלי הייתה מעין חקירה עצמית מתועדת בשילוב מחשבות על פסיכותרפיה למיניה וטיפולים באופן כללי, ועזרה לי לסדר את המחשבות בהיותי בהצפה רגשית, ולקבל תובנות מעצם הכתיבה והשיתוף בפורום.
בתגובתך מעבר להתייחסות שבעצמה משמעותית הודגשה נכונות עתידית מצידך להקשבה לתכנים אם ארצה לשתף- וההצעה זו נגעה לי ללב אם כי אינני מעוניינת להענות לה.
במחשבה נוספת ולמרות שכתבתי לסהר על הצורך בדיוק- כעת אני חושבת שזה פחות משנה
בהסתכלות לאחור, המטרה הייתה להעביר רגש במילים ולקבל תגובה רגשית.
התגובה שלך, מישהי, גם שאינה מדויקת (שלא לומר מפספסת את הדילמה העיקרית) מעבירה בצורה קיצונית את הרגש העמוק ששאבת מכתיבתי. ואני מרגישה שהצלחת להרגיש את הכאב שלי וזוהי, גם אם באירוניה מסוימת, הרגשה נהדרת.
תודה רבה מישהי.

 

[סהר-תמיכה]

Hope ...

בילי יקרה,
אני שומעת את הצורך המהותי והעיקרי במישהו שיהיה שם להחזיק שמא לא תיפלי ברגעים של מצוקה ומשבר, וכשזה לא מתמלא זה נחווה כפער שקשה לשאת, פער בלתי נסבל בין האכפתיות שאת מניחה שיש בצד השני, לבין מה שנשמע כחוויה קשה של ריקנות ואולי גם נטישה באותם רגעים קריטיים עבורך...

נראה שהפער הזה מקשה עלייך להתנחם בדברים החיוביים והמטיבים שאת מספרת עליהם ונראה שיש רבים מהם – החברה, ההערכה והצבעוניות שלך , החיזור אחרייך, רומנטית ומקצועית, והאכפתיות שקיימת הן במטפל כלפייך והן מצד חברות...

והפער הזה עד כדי כך בלתי נסבל, עד שהוא הופך את האפשרות של פגיעה עצמית ואובדנות לאקטים לגיטימיים ורלוונטיים, מעין נסיונות נואשים שיש בהם תקווה לשינוי, תקווה להיות נראית, להיות מוכלת באופן שנכון ומדוייק לך, אקטים שמבקשים גם לנקום על חוסר ההיענות והפער...

יקירה, אני חושבת שאת מבינה תוך כדי כתיבתך, שהרי מדובר במשהו נצחי שאין בו באמת תקווה לשינוי... שאין בו את האפשרות לתנועה וליכולת לראות איך ניתן לגשר על הפער בין הרצוי למצוי.. כי המוות הוא דרך חד סיטרית שאין בו רווח לאף אחד... ובעיקר אין מקום לתקווה...

נראה כי הפער הזה צובע עבורך את המציאות שיכולה להיות צבעונית כמו האיפור שאת קונה וצובע הכל בשחור, בחוסר שביעות רצון ובקושי להתנחם – הן כשמעריכים אותך, והן כשמתווכחים כפי שכתבת... ואולי הצבעוניות והנחמה מצויות בשביל האמצע, בו אין נתינה מוחלטת ואין נטישה מוחלטת, אלא משהו טוב דיו...

בנוסף, ייתכן כי הפער הזה, ובעיקר הניסיון להתבונן באופן בו ניתן לגשר בין הרצוי, למצוי ולאפשרי יכול להיות גם הזדמנות. הזדמנות לגלות כוחות אישיים פנימיים אדירים שאולי לא חשבת שיש בך, לגלות מערכות תמיכה נוספות, רשמיות ואישיות... ולגלות חיות שקיימת בין הקשיחות לגמישות, בין ההערכה לויכוח, בין כוח לעייפות, בין סיפוק לתסכול... חיות שקיימת בה מורכבות, אבל אולי גם הרבה הרבה גוונים של צבעים...

שולחת חיבוק חם,
ומזמינה אותך להמשיך לשתף ולנסות ללמוד יחד איך אפשר למצוא את האמצע בין מצוקה לתקווה...

 

[בילי79]

בהחלט יש תקווה בין היתר

סהר, הכתיבה שלך ריגשה אותי. ניכר שהשקעת מחשבה בדברי והצלחת להבין לא מעט את חוויתי והיטבת להעביר אותה במילים. אך לא כל הפרשוניות היו מדויקות והייתי רוצה לנסות לחדד:

אכן, מדובר בצורך, אולי צורך נפשי ולא בהכרח לצורך ההישרדות הפיזית.
הפער הוא בהחלט נסבל אלא שיש בו ניגודיות שלא הצלחתי "לעלות על הדעת"
ברמה האובייקטיבית הבנתי את הפער בשכל והרגשתי איכפתיות אבל במעשה היה חסרה התאמה לעזרה שנזקקתי אליה וכתוצאה מחוסר ההתאמה הקיצוני נוצר כאב
הכאב היה בחוסר ההבנה שהרגשתי מכך שלא הצלחתי, לתפיסתי, להסביר את עצמי. הכאב היה בהרגשה שאינני מובנת
וההרגשה שאינני מובנת היתה מאוד קשה להכלה עצמית
הפנטזיה לפגיעה עצמית הייתה סוג של תקווה להבנה
שאם מישהו יראה דם הוא "יבין" את הכאב
כתבת "אקטים שמבקשים גם לנקום על חוסר ההיענות."
ממש לא נקמה! איך פגיעה בגופי יכולה להיות נקמה?
ומה עם האנשים שאוהבים אותי? זה יצער אותם
נניח שאדם אחד או שניים או אפילו חמישה ושישה לא מסוגלים להבין אותי או להעביר לי את האיכפתיות שלהם - שאני יודעת שיש להם כלפיי, אם אני אפגע בעצמי זה יהיה נקמה? מדובר בחוסר הבנה, גם אם יש פגיעה היא בשוגג, המילה האלטרנטיבית שהייתי משתמשת היא צער. צער שאדם שקרוב אליך רגשית, לא מספיק מבין את מצוקתך. חוסר הבנתו בוודאי לא מגיעה מרוע.. אם הוא היה מבין הרי, היה נוהג אחרת. נקודת ההנחה שלי סהר היא שאיכפת לו.
הייתי בסערת רגשות קשה ושיתפתי אנשים ובעיקר עבדתי על דיאלוג פנימי בלתי מתפשר ולמרות הכאב ידעתי שאין לי רצון למות ולמרות זאת התפתיתי לרגע לפגוע בעצמי, בכוחות-על ממש, עצרתי עצמי ממש בכוח.
גייסתי את מחשבתי לצלקות שישארו ועל כך שאולי המראה החיצוני שלי יפגם, וחבל, ואולי לא אוכל לתפקד פיזית, לעשות כושר, לבלות ולהנות כפי שאני אוהבת
והכתיבה כאן גם היא הייתה שיתופית, אנשים שאני מכירה במציאות יודעים עליה
ובאיזה מקום יש לי תקווה מסוימת להעלות את הצורך בקשר בין הפגישות למודעות טיפולית
אני חושבת שמטפלים בנפש בכלל ובפרט פסיכולוגים קליניים צריכים כחלק מהאתיקה לאפשר למטופלים שמתלוננים על מצוקה נפשית (כמעט כל המטופלים למעשה) להעזר בהם גם לאחר זמני הפגישות ואם מתבקשים לאפשר למטופל שמרגיש בצורך קשר טלפוני באופן קבוע (הכוונה לשיחה של מספר דקות) או לכל הפחות במקרי חירום, לא רק בטיפולי DBT ׁ(שלמיטב ידיעתי הוא הטיפול היחיד שמשלב קשר טלפוני קבוע המוגדר מראש על ידי המטפל ומיוזמתו) או בהתאם לאמונה הטיפולית שהם חולקים בה אלא כחלק מובנה בטיפול.

עברתי ברפרוף על קוד האתיקה של הפסיכולוגים בישראל, ולא ראיתי שמוזכר שם כי מטפלים מחויבים לעזור למטופליהם ע"י שיחות טלפונית בין המפגשים בין אם מדובר באופן קבוע (כמו שאני הייתי רוצה אם הייתי בטיפול) ולא במקרי חירום.
ואני יודעת שיש מטופלים שהתאבדו בזמן שהם היו בטיפול פסיכולוגי (לא אני)
ולא מדברים על הדברים האלו בגלוי. כביכול לאדם במצוקה ממליצים תמיד "ללכת לטיפול" אבל מה הוא יעשה אם יהיה במצוקה בזמן הטיפול גם אם לא כתוצאה מהטיפול.
לא רק זאת, למטפלים יש מטפלים שהם יכולים להיות איתם בקשר אם מתוך וועדות אתיקה ואנשי מקצוע שהם אולי אפילו קולגות עמיתים שאיתם הם יכולים להתייעץ במייל או במסרון או שיחה קצרה, אך מה יעשו מטופלים שנתקלים במצוקה או בחוסר תקשורת עם מטפל?
אז תגידו, כמו ש"מישהי" הציעה, אם זה לא מתאים תעזבי,
אבל מה אם הטיפול עוזר, ובכל זאת רוצים להתייעץ עם מישהו?
אז תשאלו למה איכפת לי? אני הרי לא אפגע בעצמי אבל יש אנשים שמתאבדים בטיפול פסיכולוגי. יש אנשים שבמצוקה בטיפול פסיכולוגי ופוגעים בעצמם
והדברים האלו מושתקים. מי ירצה לדון בכך? האם מטפל שמטופל שלו התאבד ירצה להתפרסם? האם משפחתו של המטופל שהתאבד תרצה ששמם יודע ברבים? מובן שלא. מטבע הדברים, יוצא שלא מדברים על כך.
אני מאוד מקווה שהסוגיות הללו ילקחו בחשבון ואולי ישתנו. גם עבור המטפלים יש אינטרס שלא למצוא את עצמם במהלך טיפול רגיל לכאורה פתאום עם מטופל שהתאבד.



הכאב שנוצר בתוכי מתוך פער שחשתי הוליד תסכול פנימי ותחושת יאוש
תחושה קשה של חוסר טעם, של תפלות, אפרוריות
אולי בדומה לאדם שמסתובב בחנויות-אוכל כשהוא רעב ואין לו פרוטה והוא יודע שכל המאכלים הנפלאים שהוא רואה מסביבו, כשאפילו שליש מהם היו מספיקים לא רק להצלת חייו אלא לאיכות חיים נפלאה- הם לראייה בלבד

והפגיעה העצמית שפינטזתי עליה באותם רגעים היא כמו פיתה עבשה
שאמנם עלולה לגרום לקלקול קיבה ולהרעלה ואף מוות אך גם יכולה להציל את חיי
באותו רגע המחשבה על פגיעה הייתה מתוך כאב רגשי
וכדי לאזן אותו וכדי להרגיש
וגם כדי אולי ליצור תקשורת
היכולת לומר לאדם "אני מתקשרת מהמיון, אעדכן אותך בהמשך"
יכולה גם להוכיח לאדם שאני רצינית ולא סתם מאיימת
אבל כמו שכתבתי,
כמעט שאין תקווה לאדם שלא יפגע בעצמו

יש לי אמנם כוח רצון אבל גם שמירה משמיים
ואת הפורום הזה. וגם חברות שאני משתפת ומשפחה
הם לפחות הביעו את דאגתם כלפיי לאחר שראו את ההודעה ("באמת שקלת לפגוע בעצמך? זה מפחיד")
ומהתגובות שלהם קיבלתי נחמה מיידית שעזרה לי
אני חושבת בדיעבד שהייתי זקוקה לאדם חיצוני שישקף לי בגוף ראשון את הכאב
כלומר מה שעזר לי הוא לא השיקוף הטיפולי - דידקטי - מתנשא:
"אני מבין שקשה לך. את מרגישה תסכול..."
דברים כאלו לא היו מגיעים אלי באותו רגע. רגשותי היו מובנים לי אך לא היו נתפסים רגשית
אבל כשאנשים שאני אוהבת סיפרו על עצמם, על דאגותיהם אלי, איכשהו זה היה קל יותר להבנה
וההבנה הזו הובילה להקלה שאיפשרה לי להניח למחשבות האלו
ובבוקר ראיתי התגובות בפורום

ההודעה שכתבת לי סהר
ההבנה הקרובה שלך את המילים שכתבתי
הייתה כל כך משמעותית שאיפשרה לי לחוש את עצמי יותר
הענווה והקבלה שלך
נוגעים ללב
תודה.

 

[סהר-תמיכה]

שמחים לשמוע!

יקירה,
שמחה לשמוע שקיבלת את הדברים שהיית זקוקה להם ברגע מאוד קשה ואפל...
ובעיקר שמחה על כך שאת מבקשת לחדד ולהסביר את עצמך על מנת לוודא שאתה מובנת בצורה המדוייקת לך...

אני מבינה עכשיו יותר את הפונקציה התקשורתית שקיווית למצוא במחשבות לפגוע בעצמך, את הייאוש שהביא אותך לחשוב שאולי רק כך תוכלי להיות מובנת..שרק כך תוכלי לקבל סיוע למצוקה שלך...

ובתגובה שלך היום אני שומעת שלא רק הצלחת לשמור על עצמך,
אלא גם הצלחת להשיג הבנה ונחמה דרך בני משפחה, חברים וכאן בפורום.
נשמע שהצלחת לתקשר באופן שאיפשר שיבינו אותך ולקבל מענה מדוייקת לצרכים שלך...

אני תוהה אולי תוכלי להשתמש בכוחות ויכולות אלו ולתקשר מול המטפל בצורה ברורה את הצרכים שלך ואת הפער בין מה שאת זקוקה לו לבין המצוי, הן מבחינת כמות והן מבחינת אופן המענה...
יכול להיות שבאופן מעשי לא ניתן יהיה לגשר על הפער,
אך אולי תהיה משמעות לכך שהדברים הושמעו ודוברו וקיבלו מקום במרחב ביניכם,

מוזמנת תמיד להמשיך ולשתף,
אנחנו פה מוכנים להקשיב, לחשוב יחד ולדייק עד כמה שניתן...

שלך,
מתנדבת סה"ר

 

[בילי79]

אני מצרפת חלק מהתמונות שצפיתי בהן בעת ההצפה הרגשית שעזרו לי להימנע מלפגוע בעצמי.