מוצפת רגשית בכל תא ועצם בגוף ובנפש
אין לי רגע דל. אנשים ריגשו אותי מאוד היום, אנשים טובים ואוהבים שהציפו אותי בטלפונים, פייסבוקים, תפוזים, וואטס'אפים ומה לא. בבוקר פגישה עם העו"ס בבית קפה. אחה"צ פגישה עם המדריכה - בסוף לא עשינו כלום כי שתינו לא הרגשנו טוב. אחר כך נסעתי לפגישת או.איי חדשה והשתפר מצב הרוח, אחר כך חזרתי הביתה ושוב לא טוב עם השותפה שאני כבר מחכה שתעזוב, ועכשיו השכנים קראו לי, אלה שעוזרים לי כל כך, הם סובבו אותי היום עם איזו שאלה מפגרת שהם שאלו בשביל לדעת איזה סוג של משהו לקנות ואמרו שזה בשביל אימא שלה ולא חשדתי בכלום, נפלתי בפח כהוגן... וקנו לי מתנה כל כך יפה, שהתחלתי פשוט להתייפח שם מרוב התרגשות... הוא לא ראה את אשתו שבוע והילד הקטן התחיל לבכות כי לא הרגיש טוב, אבל הם הקדישו לי את הזמן הזה וניסו להצחיק אותי ולא יכולתי להפסיק לבכות... אני מרגישה כל כך לא ראויה, כל כך לא שווה, כל כך רעה... כל כך וואנה-בי. בכל מקום אני תמיד שונה, מוזרה, אחרת. ומרגש אותי שיש אנשים כל כך טובים שאכפת להם... לכל אחד אכפת בדרך שלו... אנשים טובים שמאירים לי את החיים... ואני כפוית טובה, תמיד רוצה יותר... לומדת להודות באמת מכל הלב על כל מה שיש לי.
ואם זה לא מספיק, קיבלתי הצעת עבודה מדהימה שתפורה עליי בול. עבודה כפרילנס בהיקף די קטן ועם סכום לא רע בכלל (לא כזה שאפשר להתקיים ממנו, אבל בהחלט תוספת יפה למה שיש (כלומר שאין) עכשיו, וזה גם נראה לי די קליל. אני ממש מקווה לעמוד היטב באתגר, כי אין לי כל כך ניסיון (אבל רעב להצליח יש לי וכישורים מתאימים גם יש לי). אני פרפקציוניסטית, והיא הזהירה אותי מראש להישאר ברמה קלילה "מלמעלה". זה בהוצאה לאור שאני עובדת בה, אבל לגמרי התקדמות בדרגה וגם בכסף. אני ממש מקווה שזה יסתדר, ויש לי עם מי להתייעץ גם במהלך העבודה. מה שמצחיק זה שמי שסידרה לי את זה זו חברת ילדות שממש גרה אצלי בבית כי סיפור החיים שלה קורע לב ברמות והמשפחה שלי די אימצה אותה (סיפור ארוך) והיא מצאה אותי בפייסבוק... ומתברר שאנחנו עובדות באותה הוצאה לאור בתפקידים מאוד דומים, רק שהיא הרבה יותר ותיקה, אז היא דיברה עם הסגנית של המו"ל, שגם ככה סומכת עליי ואוהבת אותי מאוד, והבטיחה לה שאני אהיה מעולה בזה... וזה באמת משמח אותי. באמת. אפילו גרם לי לסוג של היי, מה שגרר אחריו מיד הלקאה עצמית ורצון עז לפגוע בעצמי שוב. הרי לא באמת ייתכן שיקרה לי משהו טוב אם אני ראויה לרע, נכון?
אני מבולבלת. יורדות לי דמעות ואני אפילו לא מבינה למה. הצפה רגשית. וגעגועים עזים לאיילה, שהפגישה איתה אתמול לא נעמה לי (ובטח גם לא לה).
ואני פוחדת שתתפרץ לי סוכרת אמיתית, כי כרגע אני מאוד על הגבול ורופאת המשפחה שלי מודאגת ממה שיהיה אם לא ארד דחוף במשקל, ואני רק עושה בולמוסים וטוחנת. שאלוהים יעזור לי.
ויש לי כאבים מהמחלה שלי, שהיום אפילו אופטלגין לא עזר.
אני צריכה איזה חיבוק מרגיע. ואני כל כך שמחה על מה שעשיתם לי פה היום. וירטואלי וירטואלי, אבל נכנסתם לי ללב, שתדעו. אוהבת אתכם מאודדדדדדדדדדדד