ובכן:
ראשית, כאשר מדובר על זוג נשוי - יש מצב שזה כבר מאוחר מדי...
האופציה של פרידה רלוונטית לטעמי רק כשמדובר בזוג שעדיין לא נשוי
(כמובן לא בהכרח חתונה תכל'ס אלא כזה שנמצא בתחילת היחסים, בלי ילדים).
אחרי שמחליטים על חיים משותפים המצב משתנה.
נראה לי שזו שאלה שבהחלט יש לדון בה לפני החתונה, מכיוון שההשלכות עלולות להשפיע באופן הרסני
על חיי הזוג הצעיר והמשפחה כולה ויש הבדלים מסויימים שקשה מאוד להתגבר עליהם.
לא כולם בנויים להתמודדויות קשות שכאלה ובמקרה כזה אולי באמת עדיף לוותר ולהחליט על הפרדת כוחות (תלוי באיכות הקשר).
נשאלת השאלה
מה קורה כשהיחסים מתקלקלים אחרי החתונה.
לאחרונה אני שומעת סיפורים על כלה אחת ספציפית, כשחלק מהדברים שהחמות מתארת לי כנוראיים
נתפסים בעיניי כבעיות של הפרשי גילאים ותרבויות, וחלקם נשמעים לי כמו התנהגות של ילדה מפונקת,
שעשתה הצגות כדי "לתפוס" חתן ועכשיו מגלה את פרצופה האמיתי.
כמובן שאין לי שום יכולת לדעת מה האמת, מכיוון שאני שומעת רק צד אחד.
לרוב אני מייעצת לאותה חמות לשמור על שקט תעשייתי, מכיוון שלדעתי פתיחת מלחמת עולם עם אם נכדייך
זה לא דבר חכם והדברים שאותם היא מתארת ממילא לא נשמעים לי כדברים מהותיים שיש טעם להילחם עליהם.
אבל כפי שכתבתי - זה עניין סובייקטיבי לחלוטין, כמו כל דבר אחר שקשור ליחסים בין אנשים:
כל אחד בוחר להילחם על מה שנראה מהותי
בעיניו.
אותה חמות לא ממררת את חיי כלתה, אלא סומכת על בנה ועל החינוך שנתנה לו ובוחרת להמתין
עד שהוא יבין מה קורה ויחליט להעמיד את אשתו הצעירה במקום (או שלא, זה עניין שלהם).
היא לא מתערבת ולא מעירה, כי היא מבינה (כך על פי דבריה) שאם זה לא יבוא ממנו - אין טעם שהוא יעיר לאשתו.
היא אמרה שהיא מבינה, עם כל הכאב שבדבר, שאם בנה לא רואה את העוול שאשתו עושה לה ולא מוצא לנכון
להעיר לזוגתו - התערבות שלה בטח ובטח שלא תביא לשיפור המצב אלא רק תיתפס כהתערבות גסה וחרחורי מלחמה.
בסופו של דבר - אותה כלה היא אשה בוגרת שקיבלה חינוך מסויים בבית הוריה.
חמותה לא יכולה ולא רשאית לחנך אותה, גם אם דברים מסויימים בהתנהגות כלתה לא מוצאים חן בעיניה.
אני מכירה סיפור נוסף, של כלה שלא אהבה את חמותה ואת הגישה שלה לנכדים.
אמא של אותה כלה היא גננת בעלת ניסיון רב, אוהבת ילדים קטנים ואת כל מה שכרוך בהתעסקות איתם ומחוברת לילדים מכל הכיוונים,
חמותה נתפסת בעיניה כ"קרה", "מרוחקת", "לא משקיעה" ולטענתה לא מספיק מתעניינת בילדים.
מסיבה מסויימת (אני מנחשת שזה כי החמות היתה פחות "מושגת") הבן הגדול שלה ממש אמר שהוא מעדיף את החמות.
היתה תקופה שזה תסכל אותה עד כדי שהיא ניסתה להסית את הבן שלה (שהיה אז בן 4.5!) נגד החמות ובעד אמא שלה.
היא מאוד התעצבנה כשאמרתי לה שזה גרוע מאוד בעיניי, כעסה שלא לקחתי את הצד שלה.
אבל זה מה שאני חושבת: אם את מחנכת את הילד שלך כמו שצריך, מעבירה לו את הערכים שאת מאמינה בהם,
כולל ערכי משפחה (וזה דבר שנתפס שונה ומשתנה מאדם לאדם) - תסמכי עליו שבגיל מסוים הוא כבר יבין לבד
איזו סבתא אוהבת אותו ורוצה בטובתו. להסית אותו זה לא לעניין.
האם הייתי חושבת על פרידה בגלל מצב כזה?
כן, פרידה (לפחות יחסית) מההורה המתערב.
לצמצם ביקורים, לא לבקש טובות בייביסיטר או עזרה כספית.
הורה שלא מסוגל להתמודד עם הבחירה שעשה/תה הבן/בת שלה - שיתכבד ויתבאס בשקט.
זה נכון בעיניי לבחירה במגמת לימוד בתיכון שלא מתאימה ותביא את הילד לתסכולים
וזה נכון גם לבחירת בן/בת זוג: אלה החיים של הילד, זכותו להרוס (אם כך זה נתפס בעיניי ההורה) אותם כאוות נפשו.
אנחנו בוחרים להביא ילדים לעולם, מגדלים ומחנכים אותם כראות עינינו.
בשלב מסוים הגוזל פורש כנפיים ועם כל הקושי (וזה כנראה הקושי הכי גדול בעולם)
תפקיד ההורה הוא לאפשר זאת ואם עומד לו כוחו הנפשי - לחכות מוכן בקן למקרה של נפילה, אם חלילה תבוא.
הורה שלא מבין את זה לדעתי דן את עצמו לאבד את ילדו.
ע"ע מקרה דודו אהרון.
