עוד פרק מצוין שרק מדגיש את ההחלטה
הנכונה שקיבלו כותבי הסדרה כשהרגו את וויל. אני יודע שהרבה אנשים לקחו את זה קשה אבל אין ספק שכל כיוון אחר היה יוצא הרבה יותר חיוור ואפרורי.
אני אומר זאת לא רק כי זה הכי מתאים לרצונו של ג'וש צ'רלס (השחקן שמגלם את וויל) לסיים את דרכו בסדרה (עם דגש על סיום ולא הפסקה או מנוחה או כל דבר אחר שפותח פתח לחזרה) אלא כי זה מראה על
בגרות וחיבור הסדרה למציאות.
מה לעשות, הרבה יוצרים של הרבה יצירות (ספרים, סדרות, סרטים וכיו"ב) מפחדים להתמודד עם המציאות. המציאות היא שכולנו בני חלוף, לכולנו יש שעון שמחשב את קיצו לאחור והטרגדיה שלנו כמין היא שאנחנו כנראה בעלי החיים היחידים המודעים לכך ועל כן אנחנו גם היחידים שחוששים מכך.
מעבר לזה החיים הם פתאומיים ואקראיים לחלוטין. אף אחד לא מדמיין שיסיים את חייו תחת גלגליה של מכונית או במסלולו של קליע תועה אך זה קורה ללא מעט אנשים למרות זאת.
המוות של וויל הוא רק דוגמא קטנה לכאוס שבו שרויים החיים של כולנו בנקודה זו או אחרת בזמן. כל הסדרה הזאת מבוססת הרי על גילוי "קטן" (בן זוג שרעה בשדות זרים) שהפך את חייה של הגיבורה על פניהם מכל בחינה אפשרית. "הפרעות" נוספות כאלה שזורות לכל אורך הסדרה והן אלה שמניעות את העלילה וטוב שכך שכן זו לדעתי אחת הסיבות המרכזיות לרמה הגבוהה של הסדרה שנמשכת לאורך זמן ועל פני כל כך הרבה פרקים (ב"אשה הטובה" יש מספר פרקים כפול בכל עונה ואף למעלה מכך לעומת סדרות מקבילות). זו לא רק דעתי אלא שדברים דומים נאמרו גם על ידי הכותבים בעצמם כשהסבירו למה הרגו את וויל ואני מצדיע להם על כך. במציאות, הרבה פעמים הסוף לא טוב, רוב האנשים לא חיים באושר ועושר והגיע הזמן להתחיל לשקף את העובדה הידועה אך לעיתים נסתרת הזו.
בהתאם, אני נוטה לנחש שלעולם לא נדע מה וויל רצה לומר באותה שיחה שהופסקה. נקבל שלל אפשרויות אך לא תשובה נחרצת. ככה זה בחיים, לפעמים הקצוות נשארים פרומים ולא סגורים. לא תמיד הכל מתיישב במקום, כמו שתכננו וכמו שרצינו.
מי שרוצה אוטופיה כזאת שילך לצפות ב"חליפות". הקשר של הסדרה הזאת למציאות הוא מקרי בהחלט על כל היבטיה.
רגעים שאהבתי בפרק:
נקרעתי מצחוק כשאיליי היה צריך לקרוא את הנאום של אלישיה ולהסתגל תוך כדי תנועה על אף האווירה הקודרת ששרתה על כל המצב הזה. עוד הברקה של הכותבים. רק מזה שדמיינתי אותו משלים את המשפט על זה שחלק את מיטתו עם פיטר ב-20 השנים האחרונות צחקתי בקול במשך דקה.
הרגע שבו דיוויד לי (ולא לין, דנה...
) הפגין רגשות אנושיים (למעט הדאגה לאחייניתו אי שם בעונות הקודמות) ושריונו נסדק בחדר הישיבות. כמו גם תשובתו לדיאן אחרי שאמרה לו שפיטורי הלקוח הרגישו טוב.
כל הסצנה של חדר המתים.
דבר אחד שהפריע לי היה שהשופט ידע לתאר בפרוטרוט לאלישה מה קרה באולם בזמן הירי אבל בפרק הקודם כשהראו את האולם שניות מועטות אחרי הירי הוא לא היה שם. כאילו מה, הוא עמד שם וצפה לאורך כל הירי ואז כשהכל נגמר הוא החליט לסור ללשכתו ? מוזר.