מה בפינה - השואה

[ניריתסקוטלנד1]

מה בפינה - השואה

היום הוא יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, היום שבו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ.

האם אתם מודעים ליום הזה? האם קורה משהוא באזור שלכם? האם אתם משתתפים?

האם השואה נוגעת לכם? באיזה אופן?

האם הילדים שלכם יודעים על השואה? מה? מאיזה גיל?

מצ"ב לינק בנושא:
http://www.yadvashem.org/yv/he/remembrance/international/

וכרגיל, תרגישו חופשי "לדבר" על כל מה שקשור לנושא.

 

[rona73]

יום הזכרון הבינלאומי לשואה

לי אישית יש בעיה .בבי"ס היהודי שבו אני מלמדת כן מציינים וגם בקהילה ובדרך כלל בחדשות מציינים את היום(לפי מה שאני זוכרת משנים קודמות).
כישראלית אני מציינת את יום השואה .השאלה היא למה צריך בישראל לציין ביום אחר את יום השואה ולא כמו בכל העולם.
הילדים שלי כן יודעים על השואה,לא ממש למדו אבל בשיעור עברית הזכירו את הנושא.הם יודעים על השואה בכלליות.
השואה -סבא רבא שלי מצד אבא שלי ומשפחתו גרו בגרמניה.לפני שפרצה מלחמת עולם השניה עזבו את גרמניה.כנראה שהרגיש שמשהו רע מאוד הולך לקרות.חלק מהמשפחה נשארה בגרמיה כי לא יכלה לעזוב ומתו שם.סבא רבא שלי עבר לארגנטינה עם סבתא רבא שלי וסבא שלי.כנראה גם פחד לעלות לארץ בזמנו והעדיף את ארגנטינה.
היתי פעמיים בגרמניה.פעם ראשונה שנפגשנו עם סבי.שהגיע למפגש בקרלסרוהה,העיר בה הוא נולד.העיר שהחליטה להזמין את כל היהודים שעזבו בגלל המילחמה.
פעם שניה לפני כמה שנים נסעתי לברלין.
אמורה להיות אנדרטה לזכר סבא רבא שלי.בביקור אחרון שלי עם אימא שלי הלכנו לחפש אותה,טעינו בדרך ולא מצאנו.....

 

[יוקלילי]

יום השואה הבינלאומי מיועד גם לציון ג'ינוסייד באשר הוא

ונקבע באו"ם רק בעשור האחרון, לפי תאריך שיחרור אושוויץ בידי הצבא האדום.
בישראל מציינים את יום השואה החל משנת 1951 לפי היום בו פרץ מרד גטו ורשה, שעל אף ופרץ בליל הסדר, הרי שמצאו לנכון לציינו במועד סמוך אך מאוחר יותר.
לפני כשעתיים חזרתי מאירוע ליום זיכרון שהתקיים בעיר שלנו, והיה מעניין לראות את השוני בנקודת ההשקפה ובאופן בו מתייחסים לשואה. מודה שבאופן אישי הפריע לי השיוך של יום השואה לעוד ג'ינוסייד, אבל אולי זה בגלל ההיסטוריה הפרטית שלי והאופן בו גדלתי. יש לי סבתא אחת ניצולת שואה ממחנה ריכוז, סבא אחד שהיה במחנה עבודה סטליניסטי, סבתא אחת שהייתה בעוצר וסבא אחד שהגיע לארץ בעליית הנוער, וכל הצד של אימי לא סיים את חייו באופן טיבעי באותן שנים ארורות.
איך מסתכלים האנגלים על מלחמת העולם השניה? אנחנו ניצחנו, אנחנו הליברלים המיטיבים. בשביל ישראלים שמכירים את 'הספר הלבן' ותולדות היישוב זה צורם, בייחוד לאור העובדה שהרי יכלו להינצל מאות אלפי יהודים ו'הודות' לאנגלים זה לא קרה.
על הבמה היו שני קשישים מקסימים, שהגיעו לאנגליה עם הקינדרטרנספורטר, והיו צלולים וחדים, בייחוד לאור העובדה שהם בני 90-95. בקהל היו שאלות מאוד שטחיות: האם אתה מאמין בצדק? מה דעתך על כך שהיטלר השמיד גם נכים, צוענים והומוסקסואלים ולא רק יהודים? (תשובה: ועידת ואנזה עסקה רק ביהודים ועבורם תוכננה ההשמדה); מה דעתך על הפליטים מסוריה, האם עלינו לקבלם? (תשובה: בוודאי. אנחנו שילמנו סכום השווה לעשרים אלף פאונד כדי להיכנס לאנגליה), והשאלה החכמה היחדה לטעמי שנשאלה הייתה ע"י בחורה צעירה, ששאלה איך העם האנגלי קיבל אותם והאם הם חוו גזענות מצד האנגלים. הקשיש שענה אמר שהוא לא חווה תחושה כזו, אבל זו הייתה שאלה יפה כי הפנתה מבט ביקורתי כלפי העם שלה, דבר שלא חוויתי אותו עד כה.

 

[rona73]

השכלתי ממך!

 

[ניריתסקוטלנד1]

מענין, תודה

 

[forglemmigej]

מה שאומרים אל תגעו לי בשואה

בדנמרק נחקק חוק ש"פליט" שמביא רכוש מעל 10000 דולר זה יוחרם ממנו ויועבר להוצאותיו במרכזי הקליטה, לא יגעו בטבעות הנישואים או כל חפץ בעל ערך סנטימנטלי, מיד הם התחילו לצרוח והביאו עיתונאים מכל העולם לגנות את המעשה ושבכלל זה כמו נאצים שלקחו את הרכוש ליהודים וככה שילמו את הוצאות הרכבת למחנות ההשמדה, או שתיכף יוציאו להם את השיני זהב מגעיל ברמות ומזכיר לי את הנאקבה שלהם, תמיד מפריע להם שלמישהו אחר יש נרטיב ורק הם יושבים לבד בחושך

 

[ניריתסקוטלנד1]

פליט עם 10K דולר

אבל כן, למה לא?

סיפור נוראי נושא הפליטים באירופה. ממש נורא

 

[shuttles3]

לפליט יכול להיות גם 1M דולר...

זה לא משנה את העובדה שאין לו לאן לחזור, כי הבית שלו לא קיים ויכולים בקלות להרוג אותו, ואין לו לאן ללכת, כי אין לו שום זכויות בשום מדינה אחרת.
ברור שלא הגיוני לשלם כסף מקופת המדינה לפליטים שלא חסר להם כסף גם ככה.
&nbsp
יש לי חברה שהיא פליטה מאוקראינה. את הבית שלה הרסו, היא טסה לכאן ומחכה לאישור סטטוס פליט. אין לה לאן לחזור, פשוט אין. לא משנה שיש לה חסכונות והיא שוכרת כאן דירה קטנה, כי זה לא משנה את העובדה שהיא לא יכולה לעבוד, היא חייבת לקנות ביטוח בריאות יקר מאוד (זה של תיירים) ולאט לאט, כשהיא מחכה לאישור הסטטוס (ובינתיים עורכת הדין שלה עובדת עליה ורק סוחטת כסף בלי לעשות שום דבר מועיל), היא אוכלת את אותם החסכונות ועוד מעט לא ישאר לה כלום. עבדה בשחור, חתכה אצבע - אפשר לנחש אילו סכומים היא משלמת עכשיו לבית החולים שתפר לה את האצבע בחזרה ומעביר לה סדנאות פיסיותרפיה.
&nbsp
יש כל מיני סיפורים וכל מיני אנשים. לפני כמה ימים שמעתי ברדיו על מספר אנשים, שהגיעו לכאן בתוכנית פליטים ממשלתית, בחינם, ומשתכנים, בחינם, בבית מלון. בינתיים מחפשים להם בית לשכירות, מאכילים אותם, מלבישים אותם, מלמדים אותם על מדינתם החדשה וחוקיה, מעבדים ניירת, מאקלמים את הילדים בבתי ספר וגנים, עוזרים להם למצוא עבודה וקורסים באנגלית. עברו מספר שבועות והם כבר מבקשים לחזור בחזרה למחנה הפליטים שלהם, מעבר לים, כי הם מרגישים בודדים כאן...

 

[forglemmigej]

הגדרה של פליט זה אם הוא נרדף במדינתו

ואם צפויה לו סכנת חיים אם יחזור , כל הגדרה אחרת נופלת ולכן יש להניח שחברתך לא תקבל מעמד כזה עם כל הצער, רוב הפליטים שהגיעו לאירופה הם לא במעמד כזה לרובם יש סמרטפון, בגדים יפים שהגיעו איתם, הם לא נראים מורעבים כלל וכלל ולכן בקשת רובם נדחית במוקדם או במאוחר, פליטים היום זה לא כמו לפני שבעים שנה שברחו והסתתרו ביערות רבים מגיעים עם סכומים אדירים ששדדו יש להניח במדינותיהם המתפרקות, טיול כזה לצפון אירופה עולה אלפי אירו מאיפה יש לאדם שבא מאיזור קרבות סכומים כאלו ואם יש אז שיתכבד וישלם את ההוצאות שלו במקום החדש, זה לא מלון עשרה כוכבים שהמדינה הקולטת צריכה לממן עבורו , אני לא אתחיל לדבר אפילו על הבדלי התרבויות לפני כשבוע נסעתי לשדה תעופה בשלוש בבוקר , באחת התחנות עלו המבקרי כרטיסים ובקשו מכולם להראות להם, מאחורי ישב בחור שהיה לו כקטיס על מרחק קצר והוא רצה להשתמש בו למרחק ארוך שמשלש את מחיר הכרטיס אז הם קנסו אותו בסכום רציני והוא התחנן לשלם במזומן את ההפרש כי הם לקחו את פרטי הדרכון אז בטח יתברר שהוא לא חוקי ואיזה פליט וישר יזרקו אותו , הם הסבירו לו שלא מוכרים כרטיסים בנסיעה אלא רק בתחנה או באינטרנט הוא ממש התחנן אבל לא עזר , זו רק דוגמא קטנה, באת למקום חדש אתה מנסה להקלט ודבר ראשון אתה מנסה לדפוק את המערכת, אני לא אומרת שאחרים לא עושים את זה אבל בתור שב"ח זה דבר הכי טפשי לעשות, , נאמר לאנשים האלו שמגיעים ממדינות הרוסות פעם אחר פעם, תלחמו עבורן, תעבדו קשה אנחנו במערב ננסה לעזור אבל לא נעשה את העבודה במקומכם, ולסיום אחרי שחפרתי אני חושבת שמה שעיצבן את הפליטים שהם צריכים לשלם על הוצאותיהם הוא שהם צריכים לחלוק פתאום ולא רק לקבל וזה משהו שלא קיים בתרבות שלהם כי אחרת גם מדינות איסלאם עשירות היו פותחות את השערים לאחיהם מה שהם לא עשו עד היום

 

[פרפרי אהבה]

האמת שזה די מפתיע אבל לא שמעתי על אירוע מסודר פה באיזורי

דווקא הקהילתיות פה בקרב הישראלים מאוד גדולה, אבל לא שמעתי על אירוע רלוונטי.
&nbsp
אני חושבת שיותר יציינו את זה ביום השואה והגבורה בהמשך השנה.
&nbsp
אני בתור גננת מן הסתם לא מדברת איתם על זה, בארץ ביום השואה כן הסברתי על הצפירה הארוכה כדי שלא יבהלו ולרוב מצאתי את עצמי עומדת עם 2 ילדים צמודים לרגליים ו-2 ילדים על הידיים או שהילדים נעמדו יחד איתנו

.
&nbsp
מודה שהנושא של השואה ובמיוחד ילדים בשואה תמיד סיקרן אותי כבר כילדה.

 

[alphadelta]

נושא רגיש

אם אנחנו מדברים על השואה ? התשובה היא כן. בתחילה מאד חששתי אבל החלטנו בכל זאת שכן. אני חושבת שהתחלנו שהיו בני 5-6 עם הספר תומי. בלי לתת יותר מדי אינפורמציה.
http://secure.yadvashem.org/store/heb/product.asp?productid=263
וחיכינו לשאלות. והשאלות הגיעו לאט ועם הזמן. וענינו. ועם הזמן הוספנו יותר פרטים. וכשגדלו הוספנו מידע כמו על גורל הצוענים, הומוסקסואליים , נכים ומתנגדי משטר. ומבחינתנו זו הייתה גם הזדמנות לדבר על סובלנות. על השימוש המסוכן במילה ״הם״. על הפחדות והאשמות על ״הם״. למשל, מה שמועמד אומר על מוסלמים.
הם למדו על זה בבית הספר היסודי ( ציבורי) וגם בחטיבת הביניים (ציבורי ) מדברים על השואה למשך סמסטר שלם כולל טיול למוזיאון השואה המקומי.
כילדה הייתי אובססיבית לעניין השואה. והייתי צריכה לעשות הפרדה בין האובססיביות מהילדות לבין אני כאמא. להבין שאת הפחדים שינקתי אני לא רוצה להעביר הלאה. ואיך שכל שנה שקנו לי את ״מקראות ישראל״ או איך שלא קראו לזה, יש דפדפתי לעמודים של השואה והגבורה. וגמעתי אותם בין רגע. ובתור אמא אני מצד אחד רוצה להגן עליהם מהמראות הנוראים. ומצד שני , זו ההיסטוריה של העם ושל העולם. וילדי הם חלק מהעם ומהעולם. ואני רוצה לגדל אותם להיות אנשים טובים, שואלים ומתחשבים. ובשביל זה עלי ללמד אותם על העבר.
בבית אנחנו מציינים ביום השואה הישראלי. על ידי הדלקת נרות נשמה. מספר הנרות משתנה לפי בקשת הילדים כל שנה.

 

[ניריתסקוטלנד1]

עונה

אני יודעת שבתיכון בעיר שאני גרה יש טקס, אבל לא נראה לי שהוא לציבור הרחב, כי אין פרסום, חוץ מזה כלום. אבל כן ציינו את זה בטלביזיה כמה פעמים במהלך היום אתמול.

המשפחה המידית שלי לא נפגעה בשואה. אמא שלי נולדה בארץ ואבא שלי עלה לארץ לפני תחילת המלחמה עם ההורים שלו ואחיותיו. חוץ מ-3 בני משפחה, כל מי שנשאר בפולין/רוסיה - הלך.

אני די אובססיסית בנושא השואה משום מה. אני מאוד "אוהבת" לקרוא ספרות היסטורית ובעיקר מתקופת השואה. כרגע אני קוראת את הספר "עיר של נשים", מאוד ממולץ.
http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=970661

לבוני אני מספרת מה שרלוונטי, דברים שעולים משיחה או משהוא שהיא רואה בטלביזיה או סרט. כמה פעמים זה עלה והיא עצרה אותי בשלב מסויים ואמרה, אני לא רוצה לשמוע. אין בעיה. אני שמחה שהיא מרגישה ככה. כל פעם קצת. אני מאוד רוצה לקחת אותה לפולין למחנות ההשמדה כשתהיה יותר גדולה. אני יודעת שיש משלחות שיוצאות מסקוטלנד, אבל אין לי מושג איך זה עובד. כשיהיה רלוונטי אני יבדוק את זה.

 

[shuttles3]

השואה ומשפחתי

מאוד קשורים. מאוד.
לסבים שלי, לכל אחד מארבעתם, היו 7-8 אחים. אחרי השואה נשארו 2 או 0. ללא הורים.
מה אני יודעת עליהם?
כמעט כלום.
ככה זה כשהורים בוחרים לא לדבר עם ילדיהם על כלום, לא לספר להם את הסיפור המשפחתי בצורה מסודרת, והילדים רק קולטים פיסות מידע פה ושם ללא יכולת לחבר ביחד את חתיכות הפאזל.
אני מאוד רוצה לספר מתישהו לילדיי, כשיתבגרו מספיק, איזו משפחה היינו פעם, איזו משפחה יכולנו להיות היום ואיך חלאות אדם גרמו לכך שכל זה לא יקרה למשפחתנו ולמיליוני משפחות אחרות.
אבל אני לא יודעת מה לספר להם.
חבל וכואב. ומאוד עצוב... היו אנשים ואינם. תלויות כמה תמונות במוזאון יד ושם, אבל שום דבר אחר לא נשאר מהם.

 

[ניריתסקוטלנד1]

 

[יוקלילי]

תבדקי באתר של יד ושם בדפי-עד

אולי תופתעי למצוא שם מידע שהסבים שלך מילאו
גם אצלנו לא סיפרו כלום על מה שהיה במלחמה, אבל מדפי העדים שהם מילאו כבר בשנות החמישים דלינו מידע רב על הקרובים הרבים שנרצחו.
זה כל כך כואב, שאני מבינה את מי שלא דיבר- זה הרי מעבר לחוויה האנושים להכיל מידע מהסוג הזה. אפשר להתנחם במידע הרב שיש מאלו שכן התראיינו, סיפרו וכתבו.
אולי תמצאי גם חומר כתוב על האיזור בו הם גרו, וכך תוכלי לדעת יותר.

 

[shuttles3]

תודה בנות

זה רעיון מאוד טוב לבדוק באתר של יד ושם.
אולי יום אחד גם אארוז אומץ ופשוט אבקש מאמא שלי לספר את מה שהיא יודעת. גם קשה לי להעלות נושא כבד וגם קשה לגרום לאמא שלי לחוויה קשה. היא טיפוס רגיש...