הבית שלנו מקומי. נקודה. אמנם בשנים האחרונות יש יותר ויותר עיצובים הסוטים מעט מהמסורת, אך שלנו נראה מסורתי לחלוטין, כמעט כמו שנבנה (לפחות לפני מאה וחמש עשרה שנה, כאשר הגברת הזקנה שכל הכפר הכיר נולדה בו). שיפצנו אותו אמנם, אך השיפוץ כלל בעיקר הרמת גג בחצי מטר, והוספת כניסה. הרמת הגג לא שינתה דבר במראה הבית, והוספת חדר הכניסה נעשתה במסורת ההוספות הקודמות, ולא שינתה את סגנון הבית. אמנם לא השארנו חזות לבנים, אך במילא לא היה לבית חזות לבנים, אלא סוג של חיפוי מבודד. שלנו נצבע בצבע שרישמית נקרא בשם הבה איטלקי "טרה קוטה" אך בפועל הוא כמעט צבע בתי הלבנים.
בחלק בעליון של מדפי הספריה נמצא חלק מאוסף החנוכיות שלי, אך לא נראה לי שמישהו רואה אותם כסממן יהודי בולט, ובוודאי שלא רואים אותן מבחוץ.
היו שיקולים רבים בשכירת הדירה הראשונה שלנו, שהיום אינם רלוונטים לנו. כדירה ראשונה להתאקלמות היא הייתה מושלמת, וזה מה שהיה חשוב בה. כאשר קנינו בית שיקולינו כבר היו אחרים, ולא היינו קונים אותה, אך יש בזה משהו מטעה. אנו היום פשוט לא אותם אנשים, וקשה לי לחשוב עלינו גרים במקום שונה מביתנו הנוכחי, כך שקשה לדעת מה היינו עושים לפני היות ביתנו.
כשהלכנו לחפש בית לקנייה, פסלנו בתים שונים על רקע מדרגות צרות ותלולות בצורה בלתי הגיוניץ. כשהגענו לשלב הקניה כבר לא הטרידה אותנו לחלוטין תלילות המדרגות. בסופו של דבר היינו מרוצים מאוד שלביתנו יש מדרגות סבירות שאינן תלולות מדי. כלומר, עד הביקור הראשון מישראל, אז התברר לנו כמה דרך ראייתנו מדרגות השתנתה, וגרם המדרגות עדין תלול. מאז ערכנו שיפוצים בבית. לא תיכננו להחילף את גרם המדרגות, אך זה נכפה עלינו מסיבות אלו או אחרות. הגרם החדש אמנם פחות תלול אפילו מהקודם, אך עדין זוכה לקיטורים מצד אורחים ישראליים.
החזקת הבית שלנו זהה לחלוטין - יש לנו עוזרת.
לא בהקשר זה, אך אני הכי מתגעגעת לנוף מפרץ חיפה הפרוש כולו מן המרפסת. במילא כשהייתי בישראל למכור את הדירה התברר שצירוף מגדל ארמון והרמקולים על גג ביה"ס בסמ"ט חותכים את המפרץ, כך שגם זה לא קיים יותר (ועדין מדהים ומעורר געגוגים).
בניקוי מיקום רחוק מהים, הבית שלנו הוא הכי שלנו ולא צריך לשנותו מהותית. כלומר, תמיד יש משהו לשפץ, אבל היי, אנחנו בפלנדריה, ולכולם יש לבנה בבטן (ביטוי מקומי שנועד להצביע על התחביב הלאומי - בניה ושיפוצים), אז זה חלק מהמקומיות.
