דווקא הסבא היה הדמות האהובה עלי בתשוקת הנצים גם
כדמות וגם כשחקן, אבל אכן היה בו משהו שמרני שלא היה בפליפה של מילה של כבוד.
אל תשכחי שבתשוקת הנצים ליביה (אלמה) התאבדה ולכן צריך שחואן ואוסקר (ארתורו ופלביו) יהיו מעצבנים במידה מסוימת כדי להסביר למה היא בחרה להתאבד ולא הייתה מסוגלת לאחים שלה שהיא בהריון ואבי הילד מת והיה נשוי והיא תצטרך לחיות כאם חד הורית. אז חואן באמת כוחני ובמידה מסוימת חייתי שמסביר כמה ליביה פחדה לספר לו. אבל דווקא בפרקים המתקדמים של תשוקת הנצים ובפרקים הראשונים של בגידה אהבתי את מריו סימארו. אבל אכן ארתורו דמות יותר מתחשבת מחואן.
הנופים של קולמביה שאתה ראית רק באחים דל מונטה הם כובשים, ובמילה של כבוד באמת השקיעו ביוסטון כדי שתהיה עלילה כפרית שהרי טלמונדו בתחילת דרכם את הכפריות צילמו בקולומביה ואת העירוניות צילמו בארה"ב והנה הם הצליחו למצוא כפר לצילומים גם אחרי שנפרדו מ-RTI קולומביה.
לתסריטאי מילה של כבוד היה התסריט של תשוקת הנצים והם בטח גם צפו בסדרה, אז נותן יתרון שבתשוקת הנצים החלומות התחילו אם הקטע המקביל לחטיפה של ארתורו על ידי איסדורה ובמילה של כבוד מקדימים את החלומות כבר קודם. כמו גם שבתשוקת הנצים גבריאלה ניסתה לאשפז את אביה בבית אבות ובמילה של כבוד כבר לאונרדו ניסה כבר בהתחלה לאשפז את פליפה בבית משוגעים של הבן דוד שלו שבתשוקת הנצים הבית משוגעים נכנס רק באשפוז של הורטנסיה כשראתה את רות ונחשפנו לכך שבן דוד של פרננדו עובד שם רק כשמרטין תפס את פרננדו ודינורה בוגדים בגבריאלה.
ואכן בתשוקת הנצים בהתחלה ניסו לתת מימד אנושי לרעים, כמו ארמנדו (אוליסס) כשגילה שמי שנחטף הוא לא פרנקו (סמואל) הוא הורה לשחרר אותם למרות שראו את החוטפים כי הם לא קשורים לזה, כשאת אוליסס שהיה שקוע עד צוואר במאפיה זה לא עניין ולכן החטיפה הייתה יותר דרמטית.