הן לא היו, כי הפעם לא הכרחתי
לא נעים לומר, אבל זו האמת.
היא בגיל/מצב שלא קל להביט בה/להיות בחברתה.
ובעבר גם התעקשה לחבק/לנשק אותן, ואפילו לרצות שישבו על ברכיה בכסא הגלגלים שעליו היא יושבת (די מהר אחרי שעברה לבית אבות היא הפסיקה ללכת בעצמה כי הרבה יותר נוח לצוות שהיא יושבת. אחרת היא כל הזמן נפלה/התרסקה...
). וזה משהו שגרם להן
ולכן הילדות לא רוצות להצטרף, למרות הטיעון החזק של: "גם אתן תהיינה מאוד מבוגרות יום אחד, ותרצו שיבואו לבקר אתכן"
בניגוד אלי, היא גם לא מישהי שהן ממש מכירות "מימים יפים יותר כשעוד היתה יותר "עצמה"". וזה לא מקל עליהן לבקר אותה.
בעבר כן הכרחתי לבוא. הפעם לא הכרחתי.
בפעם הקודמת האמת שהיה "שווה" שהן באו כי פתחה איתן בשיחה מישהו אחרת שגרה שם, שהיתה מצב קוגניטיבי טוב יותר .היא סיפרה להם ולנו איך הבריטים תפסו את אניית המעפילים עליה היתה וגירשו אותם למחנה מעצר בקפריסין. היא סיפרה איך הם כולם זרקו את הדרכונים לים ברגע שתפסו אותם כדי שלא יוכלו להחזיר אותם לאירופה. ואז היא סיפרה איך איבקו/ריססו אותם שם בדי די טי או איזה חומר חיטוי נגד פרעושים/כיני-גוף/אנא-עארף-משהו בסגנון. ואבא שלה (היא היתה בת 15 או משהו) נכנס לפאניקה שעומדים לרצוח אותם בגזים. היה סיפור מעניין ושיעור בהיסטוריה מצויין לילדות. וגם המספרת נהנתה לחלוק את הסיפור
מה שכן, רמבו בא איתי ועזר לי מאוד לגלגל את השיחה (במהלכה היא שאלה בערך עשר פעמים כמה ילדות יש לנו, ובמה אנחנו עובדים
)