היי, צהריים טובים לשניכם.
יצא לי ארוך...סבלנות
לגבי החוק הראשון...שלך
נוח - תלמידים לא מיומנים עומדים באופן הנוח להם, אך יחד עם זה שגוי, גם מבחינה אנטומית וגם מבחינת האומנות. כך הם בעצם פוגעים בגופם.
מכאן - בטאי צ'י בוודאי שיש נכון ולא נכון - זו אומנות מאוד טכנית, והטכניקה הנכונה חשובה ביותר ליישום האומנות ולבריאות התלמיד. כשמשתמשים באומנות ללחימה - טכניקה לא נכונה תחוייב במכה, או הפלה.
אם מתרגלים טאי צ'י בשביל הכיף, אז החוקים ממש לא חשובים, העיקר להרגיש טוב.
אם מתרגלים בשביל המיומנות, בהתחלה לא נוח ואחר כך עפים.
מעטים מרגישים נוח עם הנכון, מייד מההתחלה.
בהרבה מהמקרים - המורה נותן לתלמיד להרגיש נוח עם עצמו, בשביל שזה לא יתייאש ובשביל לתת לו את ההרגשה של נוחות.
תלמידים שרוצים ממש להיות מיומנים באומנות, עוברים במקומות שלא נוח להם, והופכים אותם לנוחים.
הלא נוח יכול לנבוע משני דברים - פעולה נכונה ופעולה שגויה.
פילוסופית ומחשבתית.....הכל נכון. מעשית.... יש נכון ויש לא נכון.
לגבי החוק השני -
שאין חוקים.
אין חוקים, בעצם אומר זרימה. זה הוא הצד השני של המטבע.
לאחר שהטמעת את החוקים היבשים בחלק הראשון, אתה יכול לשחרר אותם ולשמור רק על העקרונות הבסיסיים. אז, גם הטכניקות לא חשובות, האומנות לא חשובה, הדרך לא חשובה. חשוב מה שקורה עכשיו. למה שקורה עכשיו יש רק חוק רגעי - שהוא עובד, יעיל, עושה את הדבר לשמו הוא קיים, באופן הפשוט והטבעי ביותר....שהוא הנכון ביותר (ללא הבדלה של נכון לא נכון).
אומר צ'ואנג צה -
מצד אחד - איש הדאו אינו מתכנן תיכנונים (כלומר - אין לו חוקים לעשייה).
ומצד שני - ללא תכנונים לא ניתן לבנות דבר. (חייבים חוקים בשביל לבנות משהו).
ממשיכים ואומרים -
משנעלמה הדרך (הדאו, הצ'י) בא הצדק, הנדיבות, היושרה וכו'. עקרונות להתנהגות טובה.
משנעלמו אלו - באו החוקים.
כשהחוקים לא עובדים - באים העונשים והפרסים.
במקרה שלנו - הטאי צ'י, הינה אומנות לחימה.
אם אין לך את רוחו של הלוחם (הדרך), אתה צריך ללמוד כללי התנהגות וטכניקות בסיסיות - אלו הם העקרונות. הדרך הנכונה הישרה.
אם אין לך עקרונות, תלמד טכניקות ייעודיות למקריים ספציפיים.
אם תשמור עליהם...תצליח (אולי אפילו תקבל מדליה) כשלא תשמור עליהם, תחטוף (מכות).
אם יש לך רוח, תריך ללמוד רק לכוון אותה.
לגבי מוסיקה.
אני מכיר הרבה מוסיקאים, ששרים בשביל הנשמה, לביטוי העצמי והאלוהי שבהם. המוסיקה היא דרך הביטוי העליונה שלהם. הם לא מנגנים בשביל להוציא מוסיקה - כמו שינוקא מתאר. הם שרים שירה מקודשת, שמביאה אותם להרמוניה
בעיקר עם עצמם ועם השמיים. פחות עם הסביבה.
הם ממש עושים את המיטב מהמוסיקה. מוסיקה שכשאתה שומע אותה, אין לך צורך בדבר.
אבל כשלעצמה, המוסיקה לא מביאה למקום שינוקא תיאר - הרמוניה ברמה הגבוהה ביותר.
אם אתה מכניס את העקרונות האנרגטיים, הפילוסופיים, המחשבתיים והמעשים לתוכה, אז יש בה התפתחות רוחנית שמתקרבת להיות יותר שלמה ותביא לקרבה להרמוניה הגבוהה.
לתפישתי - כל עוד אין עבודה גופנית המתואמת לעבודה הרוחנית, הרי אין התפתחות שלמה.
בניגון מוסיקה כשלעצמו, אין עבודה גופנית, מכאן שאי אפשר להגיע רק איתה להרמוניה עילאית.
להרמוניה הרמוניה עילאית, ניתן להגיע ע"י עבודה טנטרית - עבודה הלוקחת את כל הקיים ומוצאת את החיבור וההבדלה בין כל המרכיבים שבו.
תרגולים דאואיסטים, קרובים לעבודה טנטרית- שניהם מבוססים על היין והיאנג (במקרה הסיני) ועל היאב יאם (במקרה הטיבטי).
וכשאני אומר טנטרית, איני מתכוון לאיך שהיא נתפשת במערב - מינית. הטנטרה המינית היא אך, פרק קטן מכל ההתפתחות הטנטרית. כלומר - לעבור גם דרך המיניות בשביל להגיע להרמוניה העילאית.
מצד שני לא חייבים להיות בהרמוניה עם הכל.
אם מבינים זאת, הרי אין דיס הרמוניה מבחינת הקיום האין סופי. הכל הרמוניה בשביל התפתחות. כך הנכון והלא נכון אינם רלוונטים בכלל.
מה שאנו מכנים דיס הרמוניה, אינו אלא מקום בוא מתוך הצמצום שאנו, איננו מקבלים את הקיים.
שם אנו יכולים ליצור קבלה שתגרום לנוחות אצלנו ולמחשבה שהנה - ההרמוניה קיימת.
