האמת היא שהתכוונתי לדון בנושא לגמרי אחר, ואז החיים קרו... כמו שאולי חלקכן שמתן לב, אני די נעדרת מכאן כבר כמה חודשים. הסיבה העיקרית היא שאני במערבולת מטורפת של עבודה, ומרגישה כמו לוליינית שמנסה לאזן כל תחומי החיים ואיכשהו להספיק הכל חרף מגבלת השעות ביממה. אז אצלי כרגע מספר שעות העבודה הוא קיצוני, אבל אני מסתכלת מהצד וחושבת שאלה הם פשוט חיינו – אנחנו חיות במציאות שבה האיזון בין חיי משפחה, עבודה, חברה ופנאי גובל בבלתי אפשרי.
אני תמיד אומרת "אף פעם אין זמן - זמן עושים". ובכל זאת, רק 24 שעות ביממה, והנה - 'אין לי זמן' לפורום... (ובחיי שלולא הברזתי מהג'ורנל קלאב בחודש שעבר עקב מחלה, הייתי מבקשת שוב דחייה מפאת עומס
מה שהוביל אותי למצוא את הרשומה הבאה, שעוסקת באיזון בין חיי עבודה ומשפחה, ועיסוק בספורט.
הרשומה מפנה למחקר שנערך בקנדה ופורסם ב-2013, ובו נמצא כי שיעור העיסוק של נשים בספורט נמוך משל גברים (שישית מאוכלוסיית הנשים לעומת שליש מהגברים עוסקים בספורט באופן קבוע). אגב, המחקר שווה הצצה קטנה. יש בו ממצאים מעניינים נוספים – כמו למשל השפעה של השכלה והכנסה גבוהה על השתתפות בספורט. (עוד ממצא מעניין הוא כי נשים משתמשות בשירותיהם של מאמנים יותר מגברים. )
עוד ממצא רלוונטי לדיון שלנו הוא שחוסר זמן וחוסר עניין הן הסיבות העיקריות לאי עיסוק בספורט.
כל זה מתחבר למאמר המצוין שתם הביאה לכאן ועוסק בהשלכות של פנאי, או היעדרו, על חיינו.
בשורה התחתונה, על מנת שנשים יוכלו למקם עיסוק בספורט במקום גבוה בסדרי העדיפויות שלהן , צריך שיהיה להן מספיק זמן וכסף. בעולמנו, כמובן, נשים מרוויחות פחות ורבות משקיעות זמן רב יותר במשפחה ובבית בהשוואה לגברים.
הכותבת מעלה דרכים לעידוד השתתפות בספורט בקרב נשים ומדגישה את החשיבות של עיסוק בספורט לבריאות, כמודל לחיקוי לילדים, ולתחושת המסוגלות.
אני חושבת על הפרופיל של רוב המשתתפות בפורום הזה – ותוהה האם ייתכן שאנחנו יותר הטרוגניות ממה שנדמה. נראה לי שרוב הנשים כאן משכילות (וזה בלי מילה על האינטליגנציה! תמיד אמרתי שמעולם לא פגשתי בחיי ריכוז כל כך גבוה של מחוננות עד שהתחלתי לרוץ), נשות מקצוע מעולות ו/או בכירות שלא לומר קרייריסטיות. וכמובן שהרוב נשות משפחה. ומה עם שאר הנשים? האם יש לנו אחריות מסוימת לחשוף נשים אחרות לעיסוק בספורט? אני חושבת על ה'חונכויות' הרבות שנולדות כאן בפורום, על האימונים הפתוחים עכשיו בתקופת ההכנה לטרינשים. האם צריך ואפשר לקחת את זה גם למי שנתוני הפתיחה שלה שונים?
נדמה לי שהאחריות (כמו לעוד הרבה דברים...) צריכה להיות קודם כל ברמה הלאומית. כבעלת מקצוע בריאות אני עדה לכך ש'קידום בריאות' ומניעת חולי מתחילים לתפוס היום מקום לצד רפואה וטיפול. הדרך ארוכה היא ורבה, אבל כרצה וגם כאשת מקצוע שפנאי הוא מעניינה, אני חוזרת לתהות מה אני יכולה לעשות בחלקת האלוהים הקטנה שלי כדי לקדם עיסוק של נשים בספורט.
ומה עוד ניתן לעשות מעבר לחשיפה? איזו מערכת תמיכה צריך? איך מייצרים ומשמרים מוטיבציה לעיסוק בספורט למרות הדרישות המטורפות של החיים? מה עובד אצלכן והייתן מלמדות נשים אחרים, ש'אין להן זמן' לעשות ספורט? איך מצמצמים את הפער הזה?
מוזמנות להעלות מחשבות ולחוות דעה
