פרק שני? כולם טים פיטה!
כמחווה לכותרת של יעל בשבוע שעבר
דעתי הכללית על הפרק:
כשקראתי את הפרק הזה בפעם הראשונה, כבר הכנתי לעצמי סיפור רומיאו ויוליה בזירה. ממש התאהבתי בדרך שבה קטניס הציגה את פיטה, כמישהו שהושיע אותה ותרם לה ונתן לה, ובאיזשהו מקום ממש חיכיתי לרגע בעתיד שבו הם באמת יתאהבו ויהיו יחד בזירה ומעניין איך הם יצאו.
מה אני חושבת עכשיו על הפרק? זה כבר בסשן הספויילרים, אני משאירה את זה למטה...
הדמות שעשתה לי את הפרק:
פיטוש
סצנה אהובה:
דווקא הסצנה שהכי אהבתי הייתה סוף האסיף, שקטניס מציינת שכולם נפרדים ממנה במחווה מיוחדת, וגם את זה שהיימיץ' אומר שקטניס מלאה ב"תעוזה", ואז צועק על המצלמה "יותר טובה מכם! ומכם!"
הו היימיץ'
ציטוט אהוב:
ועכשיו כולכם המומים-
"That’s when I saw it. The first dandelion of the year. A bell went off in my head. I thought of the hours spent in the woods with my father and I knew how we were going to survive.
To this day, I can never shake the connection between this boy, Peeta Mellark, and the bread that gave me hope, and the dandelion that reminded me that I was not doomed."
תהיות שעלו בי במהלך הקריאה:
האמת שחשבתי על זה כבר בפרק הראשון, אבל עכשיו זה התחזק - למה בעצם אפי מוציאה את הפתקים? למה ההגרלה לא נערכת בצורה מתוחכמת יותר? הרי הם בעתיד!!!1 לא שמעתם על הלוטו? הרי אפי תמיד יכולה במידה ומתחשק לה להכניס פתק נוסף בלי שאף אחד ישים לב ולשלוף אותו
לא שכל דבר שקשור למשחקים האלה הוגן... אבל זה נראה לי סוג של המינימום XD
ועוד דבר שחשבתי עליו - למה מחוז כלשהו, ברגעים כאלה למשל, בהם נבחרת מישהי שממש ממש לא מגיע לה ללכת, כמו קטניס, לא מחליט ממש לפרוץ במרד? הרי אם הם יפרצו במרד בזמן האסיף, אז כבר באותו ערב תתפשט לשאר המחוזות ידיעה שיש בעיה כלשהי עם המיועדים במחוז 12, ואז זה היה מגיע גם איכשהו למדריכים, ואז הם היו מצליחים להפיץ את זה במחוזות... וכן הלאה וכן הלאה. זה היה עובד כמו "אפקט הפרפר". שוב, כמו בפעם הקודמת, 74 שנים נראה לי כמו הרבה יותר מדי זמן.
ועכשיו לספויילרים:
לסוף הסדרה
מאז שסיימתי את הסדרה, בכל פעם שאני קוראת את הפרק הזה הלב שלי מתחבט בין לומר "אווו" לבין לומר "אוי קולינס, למה."
זה אחד מהרמזים היחיד שקולינס נותנת לנו לסוף הספר... בניגוד לרולינג שרומזת על מליוני דברים שנים מראש, קולינס לא ממש עובדת חכם. אבל על זה היא רומזת כל כך מאחורה, על כך שפיטה הוא ה"דנדליון" של קטניס, על כך שהוא היה זה שסימן לה את העובדה שהיא יכולה להמשיך לשרוד...
הבעיה היא שכאן זה נגמר. ובאמת שאחרי הפרק הזה כל ה-0.00000000001% טים פיטה שלי הולך וגדל, ופתאום אני כזה "אולי בקריאה הזו אני אהיה אובייקטיבית ובאמת באמת אקבל את זה שקטניס ופיטה ביחד בסוף?" כי המשפט הזה כל כך מחמם לב.
אבל לא, התחושה הזו שקטניס מתארת כאן, היא לא דבר שהיא רואה בפיטה. כשהיא רואה אותו במשחקים, זה לא מה שהיא מרגישה. גם לא במשחקים השניים. היא לא מאמינה שהיא תשרוד איתו. בסופו של דבר היא נתקעת איתו בסוף וסוגרת עם המונולוג שבו היא מזכירה שוב את זה שפיטה הוא שן-הארי, ומי לעזאזל זוכר את הקטע הזה בקריאה ראשונה?
זה גרם לי לתהייה של מה היה קורה אם הדמות של פיטה הייתה... יותר כמו גייל. כלומר, פיטה היה זורק לקטניס את הלחמים באותו יום אפור וגשום, נכנס איתה למשחקים, מצהיר ב"גאון" על האהבה שלו אליה, קטניס הייתה מתאהבת בו במשחקים, הם היו יוצאים בהחלטת הגרגירים ואז היו מכריחים אותם להתחתן, וקטניס הייתה מוכנה לעשות את זה כדי לא לפגוע במשפחה שלה, אבל פיטה(גייל) היה מתנגד בתוקף, ואומר לה שצריך להתחיל למרוד, ואז גייל(פיטה) היה אומר לה "בטח, בואי נברח
"
האמת שדווקא במקרה כזה אני חושבת שהיה לי נורא קשה, לפיטה(גייל) הייתה אישיות שאני מאוד אוהבת ובסופו של דבר גם הוא וגם קטניס מאוהבים, אבל לגייל(פיטה) יש את כל העבר המשותף עם קטניס, והוא מגן על המשפחה שלה... אלא אם גייל(פיטה) בניגוד לגייל(קאנון) היה באמת בפרנדזון.
זה בסדר, סיבכתי גם את עצמי...
בקיצור... חבל לי שקולינס פיתחה את מערכת היחסים של קטניס ופיטה בצורה כל כך שטחית ומשעממת
נכון, מדובר פה בדעה ואני בטוחה שחלקכם יחלקו עליי, אבל אחרי הפרק הזה באמת ציפיתי שקטניס תעריך את פיטה ותרצה לגמול לו ותתאהב בו, אבל אני אפילו לא מרגישה שהיא מעריכה אותו, אני סתם מרגישה שהיא ממש חייבת לו X:
וחבל שכך.
