כלל ופרט במניין ישראל
וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן: וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא:
ארבעה ענינים מופיעים כאן בפתיחת פרשת במדבר הפותחת את חומש הפקודים, ספר במדבר, הספר של המסע מהר סיני לארץ ישראל. הענין הראשון הוא הדיוק "בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד". נלווה לענין זה העיתוי, דהיינו "בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". הענין השלישי הוא חמשת הלשונות המגדירים את אופן המנין: א. לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם; ב. בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת;ג. כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם; ד. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה; ה. כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל. הפירוט הזה הינו ודאי חשוב לענין כולו מאחר שהוא חוזר על עצמו באותה צורה לכל שבט ושבט. והענין הרביעי הוא הדיוק לגבי אלו שעליהם מוטלת חובת הביצוע: "אַתָּה וְאַהֲרֹן, אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא". ארבעת הענינים מגדירים באופן מלא את המשימה: איפה, מתי, מה, מי.
כפל הלשון של ה"איפה" בא להודיענו את מטרת המנין. מדבר סיני מתייחס לתורה שנתנה במדבר בעוד שהאהל מועד מתייחס לעבודה. בני ישראל הם גם יחד חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא, כדברי הזוה"ק בריש פרשתנו. זאת אומרת שתורה ועבודה הן שתי משימות שהן אחת אבל צריך להתיחס לכל אחת בפני עצמה ולא לערבב ביניהן. דבר זה מתבטא למשל בהבדל בין תלמוד תורה ותפילה: החויה הרוחנית של הלימוד שונה היא מזו של התפילה וכל אחת דורשת מאתנו את מלוא הריכוז וההשקעה.
מגיל עשרים נעשה האדם "בר עונשין" דהיינו שמאז נושא הוא במלוא האחריות על מעשיו כי מאז יש לו קומה שלמה מבחינת נפש, רוח ונשמה, שזוכין לבחינת נפש משעת הלידה לבחינת רוח משעת הבר מצוה ולבחינת נשמה בגיל עשרים. והיות ומבחינת נר ד' נשמת אדם יש לכל אחד ואחד אות או חלק אות בתורה שהיא מיוחדת לו ואשר דרכה הוא מחובר לתורה ואם הינו חסר נמצא ספר התורה פסול, הפרט של "מבן עשרים שנה ומעלה" הוא כנגד הבחינה של חיילין דאורייתא.
"כל יוצא צבא בישראל" הוא כנגד הבחינה של חיילין דמשכנא כפי שנלמד ענין זה מנדבות המשכן שכתוב בהם "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" וכתב הרמב"ן שהם "כל יוצא צבא כל היוצאים להקהל בעדה".
"כל זכר לגולגלתם" בא לכפר על העבר על ידי הכופר נפש לגולגולתם כדי להיות נקי לקראת המשימה החדשה המוטלת עליהם.
"במספר שמות" בא ללמד שכל אחד בתתו את חצי השקל חייב להזדהות באופן מלא, אני פלוני נולדתי לפלוני משבט פלוני, שהרי אין אנו מעוניינים רק במספר האנשים אלא גם ביחוסם של כל המתפקדים. אין מטרת המפקד לקבל סיכום כמותי אלא לברר את מקומו ותפקידו של כל אחד ואחד בכלל שבטו ובכלל ישראל; וכפי שנראה להלן, ענין זה שייך להבדל בין כלל שהוא רק אוסף פרטים לבין הכלל המתעלה מעל אוסף הפרטים כי יש חשיבות לכל פרט בפני עצמו מחד ולכלל ככלל מאידך. ובנוסף בא דבר זה להוכיח שכולם היו כשרים ללא ערעור על יחוסם (ועיין רש"י והרמב"ן על הפסוק "והתילדו על משפחותם).
לכן היתה המצוה שהמפקד ייעשה ע"י משה ואהרון והנשיאים. ע"י משה מבחינת היותם המתפקדים חיילי התורה ומשה רבנו הוא שורש הששים ריבו נשמות שהן בחינת כל האותיות של התורה. ע"י אהרון מבחינת חיילי המשכן שהוא השורש של כהנים בעבודתם. ואפשר לומר שלשתי הבחינות האלו יש רמז באתם תהיו לי ממלכת כהנים – זו העבודה, וגוי קדוש – זו תורה. והנשיאים מבחינת למשפחותם לבית אבותם, שתפקידם לזהות את בני שבטם וליחסם, לקשור אותם לשורשם בתוך שבטי ישראל, שהם שבטי י"ה, וכפי שדבר זה מתבטא בהיות אותיות י-ה מתחברות בשמות השבטים: הראובני, השמעוני וכן כולם.
והרי לנו דרך זה הקשר של כולם לשלושת הכתרים שהם כתר תורה, וכתר כהונה וכתר מלכות, משה ואהרון והנשיאים.
התורה מפרטת את פקודיהם של כל השבטים ולכן היינו יכולים לקבל מסיכום הפקודים את הס"כ הכולל. ובכל זאת באה התורה ונותנת לנו את הסיכום, דבר שהוא לגמרי מיותר אם כל המשמעות של הסיכום הזה הינו מספרי כמותי גרידא. אבל כפי שכבר אמרנו למעלה, ישנה כונה בפני עצמה לגבי כל פרט ופרט שהוא בבחינת אותיות התורה ובהיותו חסר הרי הספר כולו נפגם, וישנה כוונה בכלל המתהווה ברמת השבט שכל שבט ושבט יש לו תפקיד בפני עצמו וזהותו שונה מזהותו של חברו ורק כשכולם ביחד יש כאן הבחינה של "עדות לישראל". ואז יכול גם להופיע המימד השלם של הקומה השלמה של כלל ישראל הבנוי מחד מהבנים כולם והנותן לכל אחד את זהותו כבן ישראל – שאו את ראש כל עדת בני ישראל, שע"י התחברותם לכלל הינם מתעלים ויש להם נשיאת ראש וקוממיות.
שבת שלום וחג שמח!