עץ הדעת טוב ורע
וַיִּטַּע יְיָ אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר: וַיַּצְמַח יְיָ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע: [...] וַיִּקַּח יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: וַיְצַו יְיָ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: בראשית ב', ח-ט, טו-יז
כאשר אנו מתבוננים בפרשיית עץ הדעת, קושיות רבות עולות וצפות. אנו הרי רגילים לראות את הקב"ה כאל טוב ומטיב שלא בא בטרוניא עם בריאותיו, וכבר עם תחילת סיפורי התורה נראה כי יש לנו בעיה עם תפישה זו. שהרי לכאורה בריאתו של עץ הדעת באה במטרה אחת ויחידה: להכשיל את האדם. שהרי לכאורה, מכל עצי הגן מותר לאכול חוץ מעץ זה, וזאת ללא כל סיבה מובנת. שהרי אם עץ זה הינו מסוכן (כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת) למה לברוא אותו ולאסור אכילתו?
יש מי שפירשו שהקב"ה רצה לבחון את האדם, אם יציית למצוותיו אם לא. אלא שכבר פירשו רבותינו על עניין העקדה שהקב"ה ידע שאברהם יעמוד בנסיון ושהפרשה מיועדת להודיע צדקתו לבני אדם. אם כן הוא גם ידע שהאדם הראשון ייכשל ובהתאם לפרשנות על אברהם האם היתה הכוונה להודיע חסרונו לבני אדם? סוף סוף זו הפרשנות הנוצרית.
אולם תודעה זו שעלולה להתפתח בעקבות עיון שטחי בעניין עץ הדעת הינה טעות מיסודה. וכדי להבין עד כמה טעותנו יסודית, עלינו לחזור ולקרא את פשט הפסוקים, ככתבם מבלי להשליך עליהם תכנים תרבותיים או דתיים כל שהם.
"וַיְצַו יְיָ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר" כאן מתחיל הציווי. ותוכן הציווי הינו "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל". אין זה סתם נתינת רשות, שהרי כבר נאמר להם קודם (בראשית א', כט): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה." הביטוי "אכל תאכל" כפי שמדגישה התורה במקומות אחרים "עזב תעזב" או "הוכח תוכיח". ישנה מצווה על האדם (ולא רשות) לאכול ולחזור ולאכול מכל עצי הגן. ראוי לשים לב כי גם בפסוק בבראשית א, כט כתוב "כל עץ אשר בו פרי עץ זורע זרע" ללא שום הגבלה.
אם כן, כשהפסוק הבא נראה כבא לאסור אכילת עץ הדעת "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" הרינו עומדים כביכול בפני סתירה פנימית שמצד אחד אי אפשר לאכל מכל עץ הגן מבלי לאכול מעץ הדעת ומצד שני נראה אסור לאכול מאותו העץ ולא ניתן לקיים את שני הציוויים הללו בו זמנית. ואם יעלה על דעת מי שהוא שהציווי לאכול מכל עצי הגן לא כולל את עץ הדעת, הרי שהתורה מדגישה לנו שאין הדבר כן, באמרה לאדם "מכל עץ הגן", ולא "מעצי הגן", והרי יודעים אנו כי התורה חסכנית היא במילים, ואם הוסיפה התורה מילים, יש לכך משמעות.
ולכן, בכדי להבין מה היה באמת הציווי על האדם בעניין עץ הדעת, צריכים אנו להתקדם לסופו של הסיפור, עת מגרש האלקים את האדם מגן העדן, בנימוק: "פן ישלח ידו ולקח ואכל מעץ החיים ואכל וחי לעולם". כלומר, החשש הוא שאם כעת לאחר שכבר אכל מעץ. הדעת, יאכל האדם מעץ החיים, הרי שימשיך ויחיה לעולם ולא יתקיים בו עניין ה"מות תמות" שבא בעקבות אכילת עץ הדעת. אם כן, אם לכתחילה היה אוכל האדם מעץ החיים (דבר שלא רק שהיה מותר לאדם, אלא אף היה מצווה), הרי שעל אחת כמה וכמה שהיה חי לעולם, ואזי יכל לשלוח ידו ולאכול מעץ הדעת בלי שום חשש, שהרי כבר מתקיים בו "וחי לעולם", ואם כן לא יכול להתקיים בו "מות תמות".
ברור אם כן שפירוש סוף הפסוק "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" אינו בגדר נתינת טעם או הזהרה בעלמא אלא קביעת סדר באכילת הפירות. אין לאדם לאכל מעץ הדעת כל עוד אותה אכילה מלווה בסכנה של בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת. זאת אומרת שעליך לאכול קודם מעץ החיים ורק אחר כך מעץ הדעת.
מהותית מה פירוש הדברים?
ישנם בעולם המציאות שלנו, דברים המעורבים מטוב ומרע. זו הסיבה לכך שעץ הדעת לא נקרא "עץ הדעת את הטוב ואת הרע", אלא "עץ הדעת טוב ורע". כיון שהכוונה בכך לדבר המחבר בין הטוב לבין הרע, שנמצאים בו יחד בערבוביא. דעת מלשון חיבור וקישור כמו "והאדם ידע את חוה אשתו" (ועץ מלשון עצה - על אף דברי האבן עזרא). כאשר האדם נתקל קיומית במציאות כזו שהיא גם טוב וגם רע בו זמנית ואין לו קריטריון של הבחנה, אזי יש בכך סכנה קיומית והדבר מרעיל את נפשו של האדם. דוגמה לדבר מורכב שכזה הינו הספק. מהותו של הספק הוא דוקא חבור כזה בין טוב ורע או אמת ושקר וכד' ועל זה אמרו חז"ל עשה לך רב והסתלק מן הספק, שהרי הרב במצב זה ממלא את תפקידו של עץ החיים.
לפיכך האזהרה והציווי לאדם היא שהוא צריך קודם כל להתנסות בקריטריון שיאפשר לו להבדיל בין טוב ורע, וזהו הקריטריון של החיים, לדעת איפה נמצאת הדינאמיקה והעצמה של החיים איפה החיות.(="ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע ובחרת בחיים").
מכאן יכולים אנו לראות שערמת הנחש היתה דווקא בכך שהוא חיפש את אותה הנקודה שהיא היעוד של האדם, להיות זה שיהיה מסוגל להבחין ולעשות את הבירור בין הטוב לרע. עורמתו היתה אם כן להכשיל את האדם ע"י כך שגילה לו את האמת לגבי אותו העץ (הוא פיתה אותו דוקא מבחינת הדבר שהוא ייעודו). רק שמבחינת התכנית האלקית היה האדם חייב להתחיל דווקא מעץ החיים, שישמש לו כקריטריון להבין ולהפריד בין הטוב לרע המשמשים יחדיו בערבוביא, ולכן אומרת לנו התורה "עץ החיים בתוך הגן" דבר המדגיש את מרכזיותו ושמשם הוא צריך להתחיל. האדם היה צריך להשתמש בקריטריון האלקי ולא לקחת על עצמו להיות המחליט מה הקריטריון.
הנה עוד נקודה שנראית חשובה להבנת הענין: אין משמעות לנתינת ציווי כל שהוא למי שאין לו תודעת טוב ורע לפחות מינימלית, זאת אומרת שיהיה מסוגל להבין שבקיימו את המצוה הוא עושה מעשה טוב ובעברו עליה הוא עושה מעשה רע. התורה מדגישה שהאדם היה בעל שכל רחב שהרי (בראשית ב, כ) "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה".
עצם העובדה שהתורה מתארת לנו את הענין בלשון "אכילה" חשוב כשהוא לעצמו, שהרי פעולת האכילה היא הכנסתו פנימה של גבר שהיה בחוץ, פירוקו לגורמים ע"י השינים ופליטה ראשונית החוצה של דברים בלתי ראויים לאכילה כגון עצמות וקליפות קשות. העברת השאר למערכת העיכול שתשאב לעצמה אחרי תמורות למיניהן את הגורמים הראויים להקלט ודחייתם החוצה של אותם החומרים שאינם מועילים ולהיפך אף עלולים להזיק. והנה, בהתאם להתפתחות גופו של האדם, מאכלים מסויימים שיהיו חיוניים בעתיד הינם בבחינת רעל כשמערכת העיכול אינה מוכנה עדין לתפקד כראוי. והדבר נכון לגבי כל המערכות מהן בנוי האדם, הן גשמיות, הן רגשיות, הן שכליות, שכולן מתפקדות כדוגמת מנגנון האכילה.
שבת שלום