אחריות ומנהיגות
פרשתנו פותחת בתחינתו של משה רבנו המבקש להכנס לארץ ישראל על אף הגזרה שנגזרה. שנה אחרי שנה, אנו קוראים את הפסוקים וכאילו היום עומד משה בפנינו ושופך את תחינתו לפני השם. ואנו יודעים שהוא לא נענה וכאילו מצפים לנס שישנה את סדר האותיות הכתובות בתורה, אבל...
אבל אנו שוכחים שאין זו באמת תפילתו של משה. זה הסיפור שהוא מספר לנו, באי הארץ, על מה שהוא התפלל "בעת ההיא". מסביר רש"י: "בעת ההיא", לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג. היות וארצות אלה הן אשר ניתנו לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה והפכו להיות חלק מארץ ישראל אשר מעבר הירדן מזה, בקש גם לעבור ולראות את ארץ ישראל עצמה – ההר הטוב הזה והלבנון, ירושלים ובית המקדש. ומה פירוש לראות? על כורחך לומר לבנות, שהרי לא ירושלים ולא בית המקדש קיימים "בעת ההיא".
ומשה מספר לנו על תפילתו לאחר שכבר נסמך יהושע בסוף הפרשה הקודמת, זאת אומרת שהוא לא העביר כביכול את השלטון ליהושע מתוך יאוש אלא מרצון; למרות שהיה בכוונתו להתפלל ולבקש להכנס לארץ אפילו כאחד מן השורה ולא אחד מן המנין, תחת פיקודו של יהושע, שיהיה ברור שלא על שררה הוא מתפלל.
הוא לא נכנס לארץ. אבל הוא רוצה שנדע שזה בעל כורחו. הוא אינו מבקש מאיתנו דבר שהוא לא רצה לעשות בעצמו. והוא גם מסביר: זאת שד' לא שמע אליו ואף כעס וצוה "אל-תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" לא היה כל כך גזרה נגדי אלא למעשה לטובתכם. "ויתעבר ד' בי למענכם". למעננו. ופירושו של רש"י נראה כסותר את הפשט שהרי הוא כותב: "בשבילכם, אתם גרמתם לי". רש"י גם מביא סימוכין לפירושו מתוך ספר תהילים "וירע למשה בעבורם". שלוש לשונות, זו של הפסוק, זו של רש"י וזו של תהלים לרעיון אחד: למענכם, בשבילכם, בעבורם. ההקשר של הפסוק בתהילים המזכיר את התנהגותם של ישראל "ויקציפו על מי מריבה" מגלה לנו את כוונת רש"י בפירוש הפסוק ועוד נצטרך לנסות להבין כוונה זו. אנו רגילים לחשוב שבמי מריבה הכעיסו בני ישראל את הקב"ה. מרמז רש"י שבעצם את משה רבנו הם הקציפו. הם גרמו לו לכעוס והכעס גרם לו לחטוא ולהכות את הסלע וזה הביא עליו ועל אהרון את אותה הגזירה.
וכאילו כל זה רק פתיחה לכך שאחרי שהוא כבר ציוה את יהושע בפרשה הקודמת לא לירא את העמים שנגדם הוא יצטרך להילחם, הוא צריך לחזור ולחזקו "על הטרחות ועל המשאות ועל המריבות" כדי שלא "ירך לבו לומר כשם שנענש רבי עליהם, כך סופי ליענש עליהם – מבטיחו אני (אומר ד') כי הוא יעבור והוא ינחיל". ובהמשך מסביר רש"י על פי דברי חז"ל את סדר הדברים: "אם יעבור לפניהם הם ינחלו ואם לאו לא ינחלו" (עיין דברי רש"י שם באריכות).
במילים אחרות, יש כאן סוגיה די מורכבת ביחסי הגומלין בין עם ישראל ומנהיגיו. מצד אחד העם יכול לגרום לנפילת וענישת מנהיגו, כאשר המנהיג הוא משה רבנו בכבודו ובעצמו; ומצד שני המנהיג שאינו מנהיג, אלא שולח קדימה כשהוא נשאר אחורה, הוא עלול לגרום לנפילת עמו. אם רק נשים לב להקשרי הדברים אולי נצליח להבין כי לא ראי זה כראי זה וגם הצד השווה שבהם.
"כשלונו" של משה היה כשלון מנהיגות במישור של בין אדם למקום. הוא נתן לעם להכעיס אותו בגלל התנהגותו הבלתי הולמת, וכתוצאה מכך "לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". פירוש הדבר, שהתפקיד החינוכי של המנהיג הוא לקרב את העם אל הקודש, לגרום לו אמונה בדרכי נועם, תוך כדי כך שהמנהיג חייב לקחת בחשבון את חולשותיו של העם ולהגן עליו ולסנגר עליו. בענייני רוח, הכשלון של העם הוא כשלון למנהיג.
אבל בכיבוש הארץ הכשלון של המנהיג מכשיל את העם כולו כפי שקרא ליהושע בעי. כשהמנהיג אינו הולך בראש המחנה אלא נשאר מאחור, אפילו אם נכונים דבריו והכוונותיו, אומר לו ד': "אתה הוא העומד במקומך ומשלח את בני למלחמה. למה זה אתה נופל על פניך?"
ומה מקום של חטא המרגלים בהקשר זה? כפי שראינו בפרשה הקודמת, אין משה רבנו מזכיר אותם כלל. הוא מביא רק את דברי יהושע וכלב ומדגיש את סירובו של העם להשמע להם. ולכן, בסירובו של העם להכנס לארץ ישראל, לעולם הוא לא יכול להאשים את מנהיגיו. כי אם העם רוצה אין הדבר תלוי אלא בו וההיסתוריה מוכיחה שעל אף שיכולים להיות עיכובים בדרכי הגאולה ושהעיכובים עצמם גורמים לקשיים נוספים, לסופו של דבר לא נשארו בתוך עם ישראל אלא אלו שנשארו נאמנים לארץ ישראל ולירושלים ולהם מובטח: שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ: לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ: ס כִּי כֹה אָמַר יְדֹוָד הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם וִינַקְתֶּם עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ: כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ - בב"א.
שבת שלום
