לקדש את החול
וירא אליו ד' באלני ממרא והוא יושב פתח-האהל כחום היום. וישא את עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה. ויאמר אדנ"י אם-נא מצאתי חן בעיניך אל-נא תעבר מעל עבדך.
הפסוקים הפותחים את פרשתנו מבטאים את המרקם המסובך של היחסים בין אדם למקום ובין אדם לחברו ובתוך כך מלמדים אותנו על אחד הממדים החשובים ביותר של הזהות העברית כפי שהיא מתגלה דרך אישיותו של אברהם אבינו.
בראש ובראשונה, חשיבות המושג של הראיה. בזכות הסרת הקליפה של העורלה והשגת התמימות בעקבותה, כפי שאמר לו ד': "אני א-ל שד"י התהלך לפני והיה תמים", אברהם אבינו זוכה למעלה שבה ד' יכול להראות אליו. זו אחת הסגולות המיוחדות של האבות שאאע"ה פתח לה את הדרך: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד"י".
בזכות זה של "וירא אליו ד'" אברהם מגיע גם הוא למדרגה של הראיה. ובפסוקים אלה מוצאים אנו את היסוד של מצות הראיה: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ד' אלקיך" ואמרו "כפי שבא לראות הוא בא להראות". נתאר את המצב בפשטותו: קיימים בין אברהם אבינו ובין הקב"ה יחסים מיוחדים. נכרתה ביניהם ברית. ועתה, כפי שפירש רש"י, הקב"ה בא לבקר את החולה. עוד גילוי של מידת החסד. בו בזמן שהקב"ה שואל בשלומו, מבחין אאע"ה בשלשה עוברי דרך העומדים במרחק מה כמי שאינו רוצה להפריע אבל בכל זאת זקוק למשהו "כחום היום".
ונשאלת השאלה: מה עכשיו חשוב יותר? הרי אני מקבל פני שכינה, חי אחת החוויות הנשגבות ביותר בחיים הרוחניים ופתאום מופיעים אורחים לא צפויים השוברים לי את ההתבוננות הנפלאה הזאת ומורידים אותי חזרה לארציות הגשמית הבלתי נסבלת עם צרכיה הקטנוניים כמו אכילה ושתייה. והלא ביום כיפור הננו מתעלים למדרגת המלאכים ולכן אין אנו אוכלים ושותים לענות את נפשותינו בתור ילודי אישה ובתוך כך דווקא להתעלות על בחינת הגוף הנבזה והמכוער אל מדרגת הנשמה אשר עליה נאמר: "הנשמה שנתת בי טהורה היא". אלא שהם הם הדברים: ההפרדה הזאת בין גוף לנשמה ומתן העליונות לנשמה ולרוחניות אינם שייכים להשקפתה של התורה. להפך, התורה באה ללמדנו על הצורך לאחד את המדרגות השונות של המציאות. הרי שמה שאנו אומרים לגבי הנשמה אמת הוא קודם כל לגבי הגוף: אתה בראתה - אבל אתה גם בראת את הגוף. אתה יצרתה - אבל אתה גם יצרת את הגוף.
הגוף והנשמה מהווים יחד את ישותו של האדם כנפש חיה, אבל צריך שכבר יהיה מישהו שבו תינתן הנשמה. לכן השאלה ששאלנו אינה כלל שאלה. כי אין כאן חשוב יותר וחשוב פחות. השאלה היא אחרת לגמרי: איזו היא ההתנהגות שבה אני יכול לעסוק בגשמיות ושהעסק הזה בגשמיות יהיה הוא בעצמו רוחניות גמורה? או במילים אחרות: איך אני יכול להיות מחובר לד' ולזולת בלי שהאחד יפריע לשני בעוד שנראה שהיחס עם הקב"ה דורש אקסקלוסיביות?
מתגלה פה שכשאברהם נפגש עם שלושת האנשים הוא מזהה פני שכינה בבחינת מה שיאמר לגבי יעקב "והנה ד' ניצב עליו". שדרך הופעת פני אדם הנושאים את הצלם האלקי מתגלה נוכחותה של השכינה. קבלת אורחים היא היא קבלת פני שכינה. אבל בתנאי אחד: שקבלת האורחים לא תהיה אמצעי לקבלת פני שכינה. אילו היה כך, קבלת האורחים לא הייתה באמת קבלת אורחים אלא סתם משחק שבו לא הייתה באמת שום חשיבות באנשים עצמם. ובודאי שלא הייתה גם כל אפשרות לשתף את הקב"ה במצב מזויף שכזה.
אמנם, כשקבלת האורחים הנה מטרה בפני עצמה, היא היעד הסופי הבלתי תלוי בדבר בעולם, כי אז מתגלה ששכינה ביניהם. לכן המילה "וירא" מופיעה פעמים בפסוק. הראיה הראשונה מגלה שלושה אנשים והראיה השניה מגלה שד' עימהם. רק שלא מדובר כאן בשתי ראיות בזו אחר זו, אלא בגילוי של שתי בחינות כרוכות ביחד באותה ראיה. זהו תוקפו של פרש"י על הפסוק "ויאמר אדנ"י אם-נא מצאתי חן בעיניך אל-נא תעבר מעל עבדך": "לגדול שבהם אמר" ... ובלשון זה הוא חול; ד"א קדש והיה אומר לקב"ה להמתין לו. זאת אומרת איך אנו יכולים לפשר בין קודש וחול בעולמנו בלי ליצור מציאות של שתי רשויות חלילה.
והתשובה: ביצירת מציאות כזאת שאי אפשר להבחין בה לכתחילה בין קודש לחול. ודבר זה אפשרי כשההתנהגות מקדשת את החול כי אז שניהם קיימים ולא כשמחללים את הקודש כי אז ברור שזה בבחינת "אשכל גם שניכם יום אחד", והיא בחינת קודש הקדשים. ומה שהפרשה מגלה לנו במפתיע הוא שההתנהגות הזאת היא חולין בחיצוניותה וקודש בפנימיותה. במילת "אדנ"י" רק הניקוד בקמץ במקום פתח מודיע שאנו קובעים שהוא קדוש. בכתיבה ללא ניקוד ובדיבור אי אפשר להבחין (לא נתייחס פה לעניין של ההברה האשכנזית או התימנית שיש בהן מן הגילוי של אותה הפנימיות).
וזהו גם הסוד של ההשגחה העליונה היינו הדרך בה הקב"ה מתגלה בהסתוריה דרך המאורעות של המציאות הכי ממשית. מכאן הקושי והסכנה לא לראות ולהבחין בו בשוב ד' ציון ועל זה אנו מתפללים לראות כשזה קורה: ותחזינה עינינו בשובך לציון.
שבת שלום