המוסר הטבעי המביא לעשיית הישר והטוב
פרשתנו מרובה היא במצוות, ספר החינוך מנה בה 74 מצוות ומופיעות בה מצוות הסובבות את כל קיומו של האדם בעולם, בין אדם למקום בין אדם לעצמו ובין אדם לחבירו. בפרשתנו מופיעה לראשונה צורת ציווי על מצווה שלא הופיעה עד כה: אומרת התורה "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם ... לא תוכל להתעלם" וצריכים אנו להבין למה התכוון משה כאשר הוסיף מלת "תוכל", שהרי עד כה היה סגנונה של התורה לומר "לא תתעלם".
ניתן להבין את כוונתו של משה במה שאמרו חז"ל שנקרא זה הספר בשם ספר הישר (כפי שאומרים חז"ל גם על ספר בראשית, (כפי שאומר בלעם "תמות נפשי מות ישרים" - אלו אברהם יצחק ויעקב. שספר בראשית עניינו התהוות השורש של ישרל בבחינת אבות. וספר דברים עניינו הוא התהוות עם ישראל בבחינת בנים, כעם בארצו, שרק אז נקרא "גוי אחד" הצעיד בעצם קיומו על "השם אחד") משום שספר זה בא ללמד את בני ישראל העומדים להכנס לארץ ישראל את הדרך ילכו בה לא רק בבחינת הדין והמצוות אלא בחינת הלפנים משורת הדין שלכל אחד ואחד ברמתו הוא כבר נהפך לדין. כפי שאמרו חז"ל "שלא נחרבה ירושלים אלא משום שדנו בה דין תורה". ואיזה דין היו צריכין לדון בה? אלא שלא דנו לפנים משורת הדין. כפי שרואים אנו גם בסיפור הגמ' עם פועליו של רבה בר בר חנה ששברו את חביות היין שלו ולקח את גלימותיהם ופנו הפועלים לרב ולא רק שחייבו להחזיר הגלימות אלא גם לשלם להם שכרם. משום שלגבי רבה היה בדרגה כזו שהלפנים משורת הדין הזה כבר נהפך לגביו לדין. שיכול להיות מצב של צדיקים וחסידים אך עקומים בהליכות עולמים. וזהו מה שמזהירה אותנו התורה ומשה לפני כניסתנו לארץ שהצדק חייב להיות מבוסס על היושר ואם לא מביא חורבן.
זהו מה שאומרת התורה "ישר" שפועל מתוך עצמו מעצמיותו ולא רק משום שמחוייב הכי.
ודבר זה צריך ללמד את בני ישראל לפני היציאה מחממת המדבר לפני כניסתם למציאות של ארץ ישראל ולפעלם בתוך המציאות החמרית וה"גשמית" כביכול (שהרי בארץ ישראל גם הגשם הינו שייך לרוח) וזו הסיבה שמזהירה התורה "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע", הסכנה ממנה יש להיזהר היא ביציאתנו חוצה; כאשר אנו יוצאים למפגש עם העולם ועם המציאות ישנה סכנה שנחדל לנהוג ולפעול על פי אמיתתה של תורה בדרך ישרה על כן מזהירה התורה גם ובייחוד ביציאתך זכור להשמר מכל דבר רע. זהו מה שאומר הפסוק שהיה כתוב על פתח ישיבת חכמי לובלין "לכו בנים שמעו לי יראת ד' אלמדכם" וקשה מדוע אומר הפסוק "לכו בנים", עוד לא נכנסו לישיבה שכבר מסלקים אותם ואמרים להם לכו? היה צריך להיות כתוב "בואו בנים"! אלא צריכים אנו לדעת שהמבחן האמיתי של האדם אינו בכניסתו לישיבה ובהמצאותו בחממה החברתית שלו, אלא ביציאתו מהחממה ומסביבתו המגינה; כאשר נמצא מחוץ לכתלי הישיבה, האם גם בשוק ימשיך לנהוג על פי התאוריה שלמד בישיבה.
זהו מה שאומר הרמב"ם על מצוות ההטהרות במקווה. שהיינו מצפים שפעולת ההטהרות תיעשה בכניסתו של האדם למי המקווה, אולם אין זה כך. אלא רק כאשר יצא האדם ממי המקווה יטהר. כי אין חכמה להיות טהור בתוך המים. אלא צריך האדם לצאת מהמים ולהיאבק ולהשתדל להישאר טהור. או אז טהור יקרא. שמקום האדם אינו במים כי אם על האדמה.
זהו מה שרוצה ללמדנו משה רבינו לפני כניסתנו לארץ בהוסיפו את המילה "תוכל" למצוות (ולא רק בהשבת אבידה, אלא גם במצוות מינוי מלך ובאיסור ביכור בן אחד על פני השני וכד') אומר לנו משה האדם עובר תהליך של חינוך עצמי, עד שלסופו של דבר יגיע למצב שלא יוכל להתעלם, לא בבחינת שלא תהיה לו אפשרות מכורח, אלא שהוא יהיה שלם כ"כ, ישר בהליכות עולמים, שמבחינה פנימית אישיותית הוא לא יוכל לחשוב אפילו על אפשרות של התעלמות מהאבידה. שיהפך הדבר להיות לו לטבע.
המצוות בתור ציווי פונות אל הצד הבחירי שבאדם. המבחן של הבחירה הוא להוכיח שרצונו של האדם הוא לטוב, בבחינת ובחרת בחיים. אבל במצב כזה ישנה עדיין המצאות של טוב ורע ובחירה בטוב. אמנם כאשר הרצון הצליח לנצח את הרע ונשאר רק טוב, אזי הבחירה השייכת לאותו המאבק נעלמת ומתעלה האדם למדריגת הטוב בפועל. וזוהי ההבטחה הטובה שאכן ננצח ונגיע לאותו המצב . לא תוכל, כי תהיה כולך טוב.
שבת שלום